למה אני לא הלכתי להפגין בבית שמש

גבריאלה רוזנשטיין, שנה א', משלבת עם היסטוריה של עם ישראל

גילוי נאות: אני גרה ברמת בית שמש א', עיר שמככבת בכל עיתון, תחנת רדיו ושידור טלויזיוני שמכבד את עצמו בימים אלה. אז נכון, התמונות של ילדה קטנה ורועדת צולמו בבית שמש, אבל מי שמכיר את העיר יודע שמה שמבדיל בין בית שמש לרמב"ש זה רחוב אחד - שעליו מוצב בי"ס אורות נריה.

תראו, אני סטודנטית שנה א', ופעילה בכמה מסגרות באוניברסיטה חוץ מהלימודים. מה שאומר - יש לי הרבה מטלות שאני צריכה לסיים. ההחלטה לא ללכת להפגנה נתמכה גם בערימת שיעורי הבית שנשארו לי להגיש.

אבל אם הייתי רוצה, הייתי ממציאה תירוץ. למה לא עשיתי את זה בכל זאת?

הקיץ האחרון הוכיח שבניגוד לאמונה הרווחת, אנחנו לא אדישים לחלוטין. לרוב המדינה אכפת מהכיוון שבה הממשלה הולכת, או אולי היא נסחפה אחרי ההמון. אני לא צינית לגבי הפופוליסטיות של המחאות של הקיץ האחרון - להיפך, הן מוצדקות לחלוטין. חוץ מזה, אנשים לא היו יוצאים לרחובות מלכתחילה אם לא היה צדק למחאה.

אבל אנחנו ארבע חודשים אחרי המחאה, ונשארנו עם ועדה ממשלתית. נכון, היתה הבלחה מרוממת של מחאת המתמחים, ומדי פעם אנחנו מוצאים את עצמינו עם שעה או שתיים חופשיות בגלל השביתות החוזרות-ונשנות של הסגל הזוטר, אבל זה לא בדיוק יוצר את גל השינוי שכל כך ייחלנו לו.

כגודל ההצלחות של מחאת האוהלים, כך גודל הכשלים שלה. אם לומר את זה בפשטות: חבר'ה, "פרה פרה". ממשלת ישראל לא ידועה במשך תשומת הלב שלה; אם נפיל לחיקה את כל בעיות החברה בישראל ונדרוש לתקנם במקום, יקרה... טוב, מה שקורה עכשיו. יריית וועדות ממשלתיות לכל כיוון, ונסיון לסתום את הפרצה עם קצת ניילון נצמד, מה שלא עובד - בלשון המעטה.

וחזרנו לבית שמש. אלי ישי מנסה להציל את עצמו על המרקע, ואני לא יודעת מה לעשות מרוב גאווה וכעס. כי ההתרגשות מלראות את הסצנות מבי"ס אורות נריה מזכירה לי באופן מדאיג את ההרגשה כשראיתי את דפני ליף משלהבת קהל של שלוש מאות אלף איש בתל אביב. עכשיו, כמו אז, העניין נראה למדינה הזאת כעניין של חשיבות לאומית.

אבל חכו, חברים. חכו לפעם הבאה שאיראן תצא עם אמירה מאיימת במיוחד, או הממשלה הערבית הבאה תיפול, או תגלית מרעישה על נושא אחר על הסדר הציבורי תצא לאור, ובית שמש תידחק לשוליים. כמו דפני ליף, גם נעמה מרגוליס תרד מעל דפי העיתון ומראשית מהדורות החדשות, ואנחנו בבית שמש ניזהר קצת יותר כשנצא לרחוב, ונבחר את קו האוטובוס שלנו במחשבה יתרה.

וזאת הסיבה שלא יצאתי להפגין. כי במקרה הזה, אני חולקת על אחד מסיסמאות הבחירות האופטימיות יותר של אובמה, "שינוי". שום דבר לא ישתנה.

(אגב, כולי תקווה שהמציאות תוכיח אחרת, ושאני אטעה - ובגדול. אבל בינתיים, זאת דעתי.)

קרקע פורייה לפורענות - תגובה ל"לא מתנצל" מאת ניסים סלמה

יאיר אושרוב, שנה ב', משלב עם משפטים

מה גרוע יותר מחור בגרב? שני חורים כאלה כמובן. ומה יותר גרוע ממדיניות לא שוויונית וגזענית? אלימות כזו. אך היא לא כל כך רעה למחנה הימין. לנוכח התנהגות פורעי "תג מחיר" החלטות מחנה הימין בהנהגת הממשלה הנוכחית נראות לפתע סבירות, מתונות, הגונות. הם נהנים להוקיע אותם, להתנער מהזרם הזה, והאמת בצדק. ביבי לא יזרוק אבנים על חיילים ואנסטסיה מיכאלי לבטח לא תרסס על מסגדים. ההנהגה הימנית פועלת באלימות אחרת, אלימות חקיקתית, אלימות מדינית גזענית לא פחות ונוראית לא פחות. היא זו המאפשרת את הפלטפורמה להתנהגות יותר קיצונית ואלימה. אין זה מקרה שההקצנה ימינה של הדרג המדיני משתקפת בהקצנה ימינה של חלק מציבור המתנחלים. הדברים שלובים זה בזה. במקום בו תהיה לגיטימציה לסגור מסגדים, תהא גם לגיטימציה לרסס ולשרוף אותם. שהרי גם עשבים שוטים צריכים קרקע פורייה לצמוח ממנה.

לא מתנצל

ניסים סלמה, שנה ב', משלב היסטוריה של עם ישראל ויחב"ל:

בזמן אחרון, דווח על מעשים אלימים ו"חסרי תקדים" המבוצעים על ידי צעירים יהודים מיהודה ומהשומרון. מעשים אלו מכוונים נגד חיילי צה"ל, נגד משטרת ישראל, נגד אנשי "שלום עכשיו" ונגד אזרחים תמימים רק כי הם ערבים. המתפרעים מכונים בתקשורת "פעילי ימין" או "מתנחלים".

בזאת מאשימים מחנה שלם בישראל. מבקשים התנצלות וחשבון נפש מכל פעיל ימני ומכל מתנחל. למה? הם הרי מתנחלים, אזי כל המתנחלים כאלו. למה? הם הרי דתיים, אזי כל הדתיים כאלו. למה? הם הרי ימניים, אזי כל הימניים כאלו. ואז כל הימניים/דתיים/מתנחלים אשמים וצריכים להתנצל, לגנות ולשאול "איפה, ריבון העולמים, טעינו?”

אז זהו חברים, שלא. לא אתנצל.

לא אתנצל בדיוק כמו שאף אחד לא ביקש אי פעם התנצלות, לא מעמוס עוז (או כל סופר שמאלני אחר) ולא משלי יחימוביץ, ולא מחבריי בתא אופק, ולא מהחברים ב"סולידריות" (אין לי חברים שם).

שבוע אחרי שבוע, אני לא מבקש מהם התנצלות על ההתפרעות, על האלימות ועל הטרור של האנרכיסטים, אזרחים ישראלים, כל יום שישי בבילעין ובנעילין שלוש שנים ברציפות.

שבוע אחרי שבוע, אני לא מבקש התנצלות על מעשי בגידה של ענת קם, אורי בלוך, מרדכי וואנונו, טלי פחימה או עזמי בשרה.

שבוע אחרי שבוע, אני לא מבקש התנצלות על תסיסת השטח על ידי פעילי "זכויות האדם" (הלא יהודי) בכל פינה ופינה בארץ ישראל.

שבוע אחרי שבוע, אני לא מבקש התנצלות כשקוראים לי פשיסט (בלי להבין מה זה אומר) וכשקוראים לאחותי "פולשת" רק כי היא החליטה לגור בחבל ארץ אשר הוליד את העם היהודי: יהודה.

שבוע אחרי שבוע, אני לא מבקש התנצלות כשקוראים לי "רוצח ילדים" כי שירתי בקבע ובגאווה ביחידה לוחמת של צה"ל.

כל אלו, שמהם אני לא מבקש התנצלות, אומרים: “זה לא אנחנו, אלו קיצונים שלא קשורים אלינו" ועלינו גם להגיד "זה לא אנחנו, אלו קיצונים שלא קשורים אלינו". אלו מאה או מאתיים מתוך 300000 מתנחלים, אלו מאה או מאתיים מתוך מיליון דתיים-לאומיים (למרות שלאומיים הם כבר לא) ואלו מאה או מאתיים מתוך 1,767,220 אזרחים אשר בחרו בימין ובמפלגות הדתיות להוביל את המדינה להצלחה ולשגשוג.

ולמרות זאת אני מגנה אותם. אני הקטן וגם הרב רונסקי מאיתמר, הרב דרוקמן, מועצת יש"ע, הראש הממשלה הימני ועוד ועוד. ואז אני שואל את עצמי: איפה הגינויים מהצד שמאל על הקיצונים שמשמאלם? כי זה לא נשמע.

ואני גם שואל את עצמי: איפה טעינו? ולא רק אני הקטן שואל, אלא גם כל אלו שכבר ציינתי. ואז אני עוד שואל את עצמי אם הם שואלים גם את עצמם איפה הם טעו? כי זה לא נשמע .

אבל לא. גם אני לא אתנצל על תג מחיר- לא אתנצל על מה שמתועב וגזעני. על מה שפוגע כל כך קשה במפעל התיישבות היהודים בארץ ישראל. על מה שנותן כלים וטענות לשונאי ועוכרי ישראל אצלנו ומסביב לעולם. על המעשים של אלו שיהיה להם חלק גדול באשמה אם יבוא היום המר של הגירוש. על כל זה לא אתנצל.

דיון פוליטי ואקדמיה

ליאל מגן, שנה ב', משלב עם מזרח תיכון:

ביום שלישי האחרון, ה-6 בדצמבר, צוין יום בסימן דיאלוג בקמפוס הר הצופים. ביום זה, אשר זכה לשם "מתערבבים בקמפוס", הוקמו דוכנים של ארגונים הפועלים לקירוב שני העמים,היהודי והפלסטיני, בפורום. כמו כן, סטודנטים נרשמו לפעילויות של ארגונים אלו ואף נערכו שני אירועים מרכזיים ביניהם מעגל של דיאלוג יהודי ערבי ושיחה עם פעילים מארגון "פורום המשפחות השכולות". עצם הרעיון של בניית יום זה התחיל כיוזמת המשך לפרוייקט של מעגל דו קיום נשי בשם "מתערבבות" אשר פעל באוניברסיטה במהלך השנה שעברה. במעגל זה נפגשו קבוצה של סטודנטיות מעורבת אחת לשבועיים ועברה תהליך של דיאלוג משותף. במבט כללי, נראה שכל הפעילות אשר אורגנה ליום זה ניסתה להימנע מנושאים "פוליטים" ושאפה ליצור שיח אנושי בין אנשים השייכים לקבוצות שונות אך חיים זה לצד זה או בשפתה של אחת המארגנות: "להיפגש, להכיר אחד את השני ולדבר".

למרות שבאוניברסיטה העברית ישנה אוכלוסיה מעורבת של סטודנטים יהודים וערבים, זוהי הפעם הראשונה שבה אורגן יום בנושא זה דרך אגודת הסטודנטים וללא כותרת פוליטית. בכדי להדגיש את ההימנעות מפוליטיקה, אף נעשה מאמץ מכוון למיון הארגונים השונים ולבחירת ארגונים אשר אינם מזוהים פוליטית באופן מובהק. ניתן לראות מכך שעצם הפוליטיזציה הפכה לדבר רגיש שיש להימנע ממנו בכדי להשאיר ימי נושא מסוימים על מי מנוחות. ניתן לראות מסקנה זו אף יותר כאשר עצם ההימנעות מפוליטיקה הצליחה למשוך קהלים אשר אינם מזוהים עם השמאל של המפה הפוליטית.

עניין זה מעלה שאלה בנוגע למהי פוליטיקה ובעצם מהם גבולות השיח הפוליטי. שכן, יש צורך בתשובה לשאלה זו לשם "הימנעות מנושאים פוליטיים". בנוגע לדו קיום, ישנה תשובה פוליטית ברורה. למרות הנסיון להימנע מפוליטיקה ולמצוא ארגונים "שאינם מזוהים פוליטית" ולמרות שתקשורת אמורה להיות מחוץ למפה הפוליטית, ארגוני הדו קיום בישראל מתויגים כארגוני שמאל. אף יותר מכך, למרות שארגונים אלו מנסים ליצור קשר חיובי בין אנשים משני צידי הסכסוך מעבר לשיח הפוליטי, פעילי ימין נוהגים באופן שוטף להציג את האנשים הלוקחים חלק בפעילויות של דו קיום כ"בוגדים" כ"גיס חמישי" ושאר ירקות. בדומה להם, גם בחברה הפלסטינית השתתפות בארגוני דו קיום זוכה רבות לתגובות שליליות כמו "נורמליזציה" של היחסים והתעלמות מעצם הסכסוך.

מכך ניתן להבין שבעצם הדעה הפוליטית הנעה בין ימין לשמאל בנוגע לנושאים הטכניים של הסכסוך אינה משנה. אנשים יכולים להשתתף במעגלי דו קיום ולהציג דעות ימניות כדוגמת "ארץ ישראל השלמה" אך עצם המפגש והשתתפות בדיאלוג מתייג את אותם אנשים כשמאל קיצוני, אם לא "בוגדים". מסקנה זו חשובה באקלים של סכסוך פוליטי. ניתן להבין ממנה כי אם עד כה ניתן היה לחשוב כי ההבדל בין ימין לשמאל נובע מתשובות לשאלות טכניות, ממנה ניתן לראות שההבדל בין ימין לשמאל מדיני בארץ אינו נובע, כמו שחשבנו, מתשובה לשאלות כמו שאלת השטחים, המקומות הקדושים או זכות השיבה. אלא, ההבדל בין ימין לשמאל נובע בעצם ההכרה בצד השני, בעצם הרצון להבין ולקבל את הנראטיב שלו, בשאיפה לשבת עימו למשא ומתן ובמהות של חיים במשותף. כתוצאה ממסקנה זו נבנית מפה פוליטית חדשה שבה ישנה לאומיות צרה ובדלנית מצד אחד וליברליות ופתיחות מן הצד השני.

מתוך כך, ניתן לומר כי עצם השיח על ערכים ליברלים אוניברסאליים עובר פוליטיזציה והופך להיות עמדה בתוך המפה הפוליטית. באקלים הפוליטי הנוכחי, חווקים לא דמוקרטיים נחשבים "לאומיים" ומנגד חינוך לערכים ליברלים ודמוקרטיים נחשב "שמאלני". כתוצאה מכך, עצם המחשבה הליברלית והביקורתית היא פוליטית. ובמצב הזה השמאל הופך להיות הדמוקראט והימין מצידו רוצה לשנות את חוקי המשטר. תופעה זאת, בדגש על הצעות חוק שונות ודיונים אקדמאיים ב"תורת המלך", מראים כי הגענו ליום בו ערכים דמוקרטיים בסיסיים נחשבים דעה פוליטית ואולי מחר עצם קבלת סטודנטים ערבים לאוניברסיטה, שיוויון מגדרי, או אפילו חופש התנועה יהפכו להיות מעשים פוליטיים גם כן.

לכן, אם האוניברסיטה רוצה להמשיך לחנך לפתיחות, פלורליזם ומחשבה ביקורתית (שהם הבסיס שעליו צומחת האקדמיה), היא אינה יכולה להימנע מעניינים פוליטיים. האפשרות היחידה שלה היא בעצם בשינוי הדיון או אפילו בהלאמת ערכים האוניברסאליים והדמוקרטיים. הדיון בתקשורת, במערכות החינוך, בפוליטיקה ובמיוחד באקדמיה אינו צריך לעסוק בגורמים הטכניים שעליהם ישנן חילוקי דעות. אלא, הדיונים הללו חייבים להדגיש ערכי על דמוקרטיים לאומיים (חוקה?) אשר אינם עומדים במחלוקת ומנגד גינוי מעשים אשר נמצאים מחוץ לגבולות הגזרה של הדיון הפוליטי.

לצד הדיון החדש, המוסדות השונים אינם צריכים להעלים עין מתופעות גזעניות ואנטי דמוקרטיות מתוך מחשבה כי הם דעה פוליטית שאפשר לדון בה. אלא עליהם להבין כי אלו עומדות בניגוד לערכי העל הלאומיים ועליהם להילחם בהם. על המוסדות השונים ובמיוחד האקדמיה להבין כי באקלים פוליטי בו דמוקרטיה היא דעה פוליטית, הם אינם צריכים לפחד מפוליטיקה. אלא עליהם "לקפוץ למים הקרים" ולחנך לדמוקרטיה ולערכים אוניברסאליים ולא להפוך הכל לדיון פוליטי.

מדע (?) המדינה

אייר לין, שנה א', משלב עם כלכלה:

נדמה לי שאפשר לצייר סקאלה של המדעים הנלמדים באקדמיה, כאשר בצד אחד עומדים המדעים המדויקים, או "מדעי הטבע", בקצה השני נמצאים "מדעי הרוח" ובאמצע "מדעי החברה". במה הם מובדלים? מדעי הטבע מתיימרים לתאר את העולם הממשי, או האובייקטיבי הנמצא מסביבנו ולהתוות בהם חוקים. למדעי הרוח מהצד השני אין התיימרות כזו, ולמעשה הם "עוסקים" בעולם הסובייקטיבי, ובעצם לא ממש עונים על ההגדרה של מדע. ומדעי החברה? מדעי החברה, כמו מדעי הטבע, מתיימרים לתאר את העולם הממשי, האובייקטיבי. בתיאוריה, אין מקום לפלורליזם או ריבוי דעות, היות והנחת הבסיס היא שכולנו חיים באותו עולם, ומצייתים לאותם "חוקים" אותם מדע זה מנסה לגלות. אלא שבניגוד למדעי הטבע, מדעי החברה מתקשים הרבה יותר במלאכה זו בעקבות שלל גורמים שונים כגון בקבוצות בקרה, מורכבות המוח האנושי וכל האינטראקציות שהוא יוצר וכו'.

אלא שיש גורם אחד שהייתי רוצה להתעכב עליו, כי הוא תלוי בנו, "מדעני המדינה" לעתיד. אני רוצה להביא רעיון אחד המובא במאמר של סמי סמוחה שכולנו קראנו (נכון?): נאמר שם כי הטיעונים המתנגדים להגדרת ישראל כדמוקרטיה אתנית, מכיוון שהגדרה כזו עלולה לתת גושפנקא, או לגיטימיות למשטר מסוג זה, המפלה בין אזרחיו, אינם רלוונטיים היות וישראל אכן עונה על הגדרות הבסיס לדמוקרטיה, ועל כן יש להגדירה ככזאת, ללא קשר לדעות נורמטיביות כאלה או אחרות.

ופה בדיוק שורש העניין. מדע המדינה הוא "מדע" שמאוד מועד להטיות על רקע אידאולוגי, או נורמטיבי. בדוגמא שנתתי, "מדעני מדינה" מרשים לעצמם לשחק עם ההגדרות הבסיסיות – השפה המשותפת של מדעני המדינה - מתוך יומרות נורמטיביות כאלו ואחרות. אלא שהתערבות מסוג זה לא משרתת את מטרותיהם, אלא למעשה הורסות את מדע המדינה, כאשר הן הופכות אותו ללא רלוונטי, ולא מדעי. מדע ללא שפה משותפת מוסכמת, לא יכול להתפתח לכדי יצירת כלים משמעותיים לניתוח המציאות, והופך להיות סתם דיון, או יותר נכון ויכוח ארוך טווח בסוגיות שונות, שאף אחד לא מייחס לו חשיבות בתור כלי שימושי.

אפשר לדמות את זה בראש לוויכוח בפיזיקה על אמות מידה כמו קילו, או מטר. אם אי אפשר להגיע להסכמה בנושאים בסיסיים כאלו, ולא נעשה בהם שימוש אחיד, בלתי אפשרי לפתח תיאוריות פיזיקליות שימושיות ולחזות את המציאות בתנאים משתנים.