מאת אייר לין, סטודנט שנה א', משלב עם כלכלה.
סוגיית
שירותם של החרדים (והערבים) צבא עולה חדשות לבקרים לדיון במרחב הציבורי, ואף הוצגה
עד לא מזמן כגורם המרכזי סביב ההחלטה ללכת לבחירות מוקדמות, ולאחר הקמת הקואליציה
המורחבת עמדה בלב יעדיה לקדנציה הקרובה, לצד שינוי שיטת הממשל. אלא שהתסיסה ביחסי חילונים-דתיים
נובעת לא רק מנשיאה לא שווה בנטל השירות הצבאי, אלא משורה רחבה של סוגיות כגון
נשיאה לא שווה בנטל המיסים, תשלומי הקצבאות למשפחות ברוכות ילדים, מימון הישיבות
החרדיות, הדרת נשים במרחב הציבורי וכו'. נראה שהחילוני הממוצע, גם אם מעולם לא פגש
אף חרדי, נושא בקרבו מטען רגשות שלילי כלפי אוכלוסייה זו.
מה הוא
הרקע להתפתחות זו? האם מדינת ישראל יכלה להתנהל בצורה מוצלחת יותר כדי ליצור
סולידריות חברתית בין פלגי העם השונים, ובפרט בין חילונים לחרדים? התשובה היא שלא
רק שמדינת ישראל מעולם לא מילאה תפקיד מאחד או מקרב בין הקהילות השונות, אלא
שלמעשה היא מילאה תפקיד אקטיבי בהרחקתן, והחרפת הקיטוב בין המגזרים השונים.
כדי
להבין את מקומה של המדינה בעיצוב התהליכים החברתיים, חשוב להבין את האופן בו היא
תפסה את עצמה ביחס לחברה לאורך השנים, את התפקידים שהיא ייעדה לעצמה בשל כך ולבסוף
את הצעדים שהיא נקטה בהתאם לתפיסה זו. מדינת ישראל בעשורים הראשונים להקמתה נשלטה
בצורה דומיננטית על ידי גוש השמאל הסוציאליסטי ברשות מפא"י. לא אקדיש את
מאמרי להוכחת הטענה כי מפא"י התאפיינה לפחות בעשורים הראשונים להקמתה
באידאולוגיה סוציאליסטית מובהקת, כפי שניתן להתרשם משמה – "מפלגת פועלי ארץ
ישראל", היות ויש ספרות נרחבת בנושא[1]
על פי
התפיסה הסוציאליסטית הטהורה, המדינה והחברה הם היינו הך. המדינה שמייצגת את
ריבונות העם, היא בעלת לגיטימיות מוחלטת, ובהיותה מייצגת החברה בכללותה, מוטל עליה
להוציא לפועל את ערכיה של החברה. בהתאם לכך, על המדינה - כמו הורה המחנך את ילדיו
- לתגמל ולהעניש את ילדיה הסוררים על מנת להחדיר בהם את הערכים הרצויים. לצורך כך
היא לוקחת ממי שהיא מוצאת לנכון – "העשירים" בדרך כלל יותר מכולם,
ומעבירה למי שהיא חושבת שמגיע לו. כך למשל סבסוד הדיור לחיילים משוחררים נועד לחנך
אותנו שתרומה לחברה זה חשוב, הקלות בקבלה ללימודים לאתיופים נועדו ללמד אותנו
שכולנו שווים ללא הבדלי צבע או גזע, וקצבאות ילדים מוגדלות נועדו לעודד אותנו
לקיים את מצוות "פרו ורבו". מעצם הגדרת המדינה כמחנכת, מתייחסת המדינה
אל קבוצות ופרטים בצורה שונה ומעניקה להם זכויות שונות לפי שיקול דעתה.
איך
מחליטה המדינה מה ראוי ומה לא? ממי לקחת ולמי לתת? בהיעדר חוקה או כל מסמך מכונן
אחר, המדינה קובעת את מערכת הערכים הלאומית דרך המנגנון הפוליטי. אלא שבפועל, אין מערכת ערכים אחת משותפת לכל
הקבוצות באוכלוסייה בשורה ארוכה של נושאים, וגם אין סיבה שתהיה. לחרדים, חילונים
וערבים יש השקפות שונות לגביי ערכים כמו דת ומקומה בחיי היום-יום, חינוך, משפחה
ועוד. לעיתים הדעות באותן קבוצות עצמן יכולות להיות מאוד מגוונות. הניסיון לקבע
מערכת ערכים אחידה ולהכילה על כלל האוכלוסייה יצר מצב בו הקבוצות השונות נאבקות
במסגרת המשחק הפוליטי על "ערכיה" של המדינה, ועל הטבות וטובות הנאה
למגזרים אותם הן מייצגות. עצם ההתייחסות השונה לכל קבוצה וקבוצה על פי
תכתיבי המשחק הפוליטי יצרה פתח לעיוותים קשים במעמדן האזרחי של קבוצות מסוימות. לאורך
השנים אפשרה גישה זו דרך המשחק הפוליטי, ובשילוב העובדה שהמפלגות החרדיות היוו
לשון מאזניים בין גושים קואליציוניים, להשיג לחרדים טובות הנאה מפליגות כמו קצבאות
למשפחות מרובות ילדים, פטור מגיוס וכו'. מעבר לחוסר הצדק שבדבר, נוצר מצב שיש כל
מיני סוגים של מעמד אזרחי, בעלי זכויות וחובות אזרחיים שונים לחלוטין.
מה היה
אפשר לעשות בצורה שונה? האם היינו יכולים לגשר על הפערים בין הקבוצות השונות
באוכלוסייה בצורה טובה יותר לאורך השנים? הטענה שלי היא שהתנהלות בהתאם לתפיסה
הליברלית של יחסי אדם ומדינה הייתה מביאה לצמצום ניכר בפערים בין הקבוצות השונות
בחברה, ויוצרת את הסביבה המתאימה בשבילן לקיים בינן דיאלוג תרבותי.
הליברליזם,
בניגוד לסוציאליזם, יוצא מנקודת הנחה שונה, על פיה אין באמת "חברה"
בצורה שבה הסוציאליזם תופס אותה, כגוף בדיד בעל סולם ערכים אחיד. במקום זאת, יש
מספר חברות או קבוצות של אנשים שעל אף השוני בינם, מזדהים ברמה הלאומית אחד עם
השני יותר מאשר עם אנשים מלאומים אחרים, עד כדי כך שהחליטו להתאגד ביחד למטרות
הגנה משותפת וחיים במרחב משותף. תפקידה של המדינה הוא להגן על ביטחונם הפיזי של
אזרחיה מפני אנשים מחוץ למדינה (בעזרת הצבא), להגן עליהם אחד מפני השני (בעזרת
המשטרה) וליצור את המסגרת המשפטית שתסדיר את יחסיהם במרחב הציבורי כך שיוכלו לפעול
בחופשיות במסגרתם. המדינה בתפיסה הליברלית הרבה יותר סבלנית כלפי דעות שונות,
ורואה בהן מקור לחוזק ולא חולשה. היא גם מאמינה ביכולתם ובזכותם של הפרטים לקבל
החלטות עצמאיות תוך לקיחת אחריות על מעשיהם, ושאין מישהו שיודע בהכרח יותר טוב מהי
צורת החיים העדיפה אליה יש לשאוף, היות ואנשים נוטים להיות מאוד שונים אחד מהשני,
כך שאפשרי שלכל אחד מתאימה צורת חיים אחרת.
כך
לדוגמא, על פי הגישה הליברלית אין שום דבר פסול בשאיפתו של לפחות חלק מהמגזר החרדי
לעסוק יומם וליל בלימוד תורה, או בגידול משפחות מרובות ילדים. היא איננה מתייחסת
אליהם בצורה פטרנליסטית, ושוקדת להכניס תוכני ליב"ה לחומר הלימודי שלהם מתוך יומרה
לייצג את ההיגיון או הצדק. מי קבע שדווקא כסף חשוב בחיים, ולא עבודת תורה וקודש?
באותה מידה שאין לאסור עליהם או על חלקם את לימוד התורה, כך גם אין לממן את
ישיבותיהם ולתת להם קצבאות מיוחדות בשביל ילדיהם. זו זכותם המלאה לבחור את אורח
חייהם, ולהתמודד עם תוצאות בחירותיהם בהתאם. מתן קצבאות לצורת התנהגות מסוימת כמוה
כהטפה או כעידוד אקטיבי למחיה בדרך כזו.
יש
המצדיקים את כפיית הערכים המשותפים על ידי המדינה בכך שהדבר מחזק את הלכידות
החברתית או הסולידריות הלאומית. אלא שעל פי התפיסה הליברלית כפייה אינה יכולה
לייצר סולידריות אלא רק ניכור. היא גורסת שאנשים מטבעם הם יצורים חברותיים וכי
בהינתן המסגרות החוקיות המסדירות את יחסיהם ייטו מעצמם לייצר מסגרות חברתיות
ענפות. אף על פי שדוגמאות טהורות של מדינות ליברליות קשה למצוא בימינו (אנגליה של
המאה ה-19 היא הדבר הכי קרוב שאפשר לחשוב עליו) דווקא בהקשר של הדיון בחברה
החרדית, אפשר ללמוד רבות מהקהילות היהודיות בגולה על איך נראות קהילות יהודיות
בריאות שהמדינה עוזבת אותן לנפשן לקיים את חייהן התרבותיים והחברתיים. קהילות אלו
מתאפיינות בערבות הדדית מוצקה ומפעלי צדקה מרובים, והן מקיימות בכוחות עצמן מפעלי
תרבות ולימוד תורה וכל זאת ללא התערבות או תמיכת המדינה. היהודים של ברוקלין
לעיתים אינם עשירים במיוחד, אך הם אינם מהווים נטל על החברה האמריקאית, ובצורה שהם
מגשימים את חייהם לפי ראות עינם. גם היישוב היהודי של לפני קום המדינה התאפיין
במידה גבוהה של וולונטריות וקהילתיות, וזאת ללא כל ממשל מרכזי שיכפה זאת עליו.
[1] אני רק אתן הפניה לספר המצוין:
"הקמת מפלגת פועלי ארץ ישראל וגיבוש דפוסי המנהיגות ביישוב היהודי בארץ
ישראל" מאת מאיר אביזוהר, ובמיוחד לעניינו רלוונטי המאמר של יוסף גורני
"על שורשיה הרעיוניים של מפא"י" בעמ' 166.