יום שבת, 31 בדצמבר 2011

למה אני לא הלכתי להפגין בבית שמש

גבריאלה רוזנשטיין, שנה א', משלבת עם היסטוריה של עם ישראל

גילוי נאות: אני גרה ברמת בית שמש א', עיר שמככבת בכל עיתון, תחנת רדיו ושידור טלויזיוני שמכבד את עצמו בימים אלה. אז נכון, התמונות של ילדה קטנה ורועדת צולמו בבית שמש, אבל מי שמכיר את העיר יודע שמה שמבדיל בין בית שמש לרמב"ש זה רחוב אחד - שעליו מוצב בי"ס אורות נריה.

תראו, אני סטודנטית שנה א', ופעילה בכמה מסגרות באוניברסיטה חוץ מהלימודים. מה שאומר - יש לי הרבה מטלות שאני צריכה לסיים. ההחלטה לא ללכת להפגנה נתמכה גם בערימת שיעורי הבית שנשארו לי להגיש.

אבל אם הייתי רוצה, הייתי ממציאה תירוץ. למה לא עשיתי את זה בכל זאת?

הקיץ האחרון הוכיח שבניגוד לאמונה הרווחת, אנחנו לא אדישים לחלוטין. לרוב המדינה אכפת מהכיוון שבה הממשלה הולכת, או אולי היא נסחפה אחרי ההמון. אני לא צינית לגבי הפופוליסטיות של המחאות של הקיץ האחרון - להיפך, הן מוצדקות לחלוטין. חוץ מזה, אנשים לא היו יוצאים לרחובות מלכתחילה אם לא היה צדק למחאה.

אבל אנחנו ארבע חודשים אחרי המחאה, ונשארנו עם ועדה ממשלתית. נכון, היתה הבלחה מרוממת של מחאת המתמחים, ומדי פעם אנחנו מוצאים את עצמינו עם שעה או שתיים חופשיות בגלל השביתות החוזרות-ונשנות של הסגל הזוטר, אבל זה לא בדיוק יוצר את גל השינוי שכל כך ייחלנו לו.

כגודל ההצלחות של מחאת האוהלים, כך גודל הכשלים שלה. אם לומר את זה בפשטות: חבר'ה, "פרה פרה". ממשלת ישראל לא ידועה במשך תשומת הלב שלה; אם נפיל לחיקה את כל בעיות החברה בישראל ונדרוש לתקנם במקום, יקרה... טוב, מה שקורה עכשיו. יריית וועדות ממשלתיות לכל כיוון, ונסיון לסתום את הפרצה עם קצת ניילון נצמד, מה שלא עובד - בלשון המעטה.

וחזרנו לבית שמש. אלי ישי מנסה להציל את עצמו על המרקע, ואני לא יודעת מה לעשות מרוב גאווה וכעס. כי ההתרגשות מלראות את הסצנות מבי"ס אורות נריה מזכירה לי באופן מדאיג את ההרגשה כשראיתי את דפני ליף משלהבת קהל של שלוש מאות אלף איש בתל אביב. עכשיו, כמו אז, העניין נראה למדינה הזאת כעניין של חשיבות לאומית.

אבל חכו, חברים. חכו לפעם הבאה שאיראן תצא עם אמירה מאיימת במיוחד, או הממשלה הערבית הבאה תיפול, או תגלית מרעישה על נושא אחר על הסדר הציבורי תצא לאור, ובית שמש תידחק לשוליים. כמו דפני ליף, גם נעמה מרגוליס תרד מעל דפי העיתון ומראשית מהדורות החדשות, ואנחנו בבית שמש ניזהר קצת יותר כשנצא לרחוב, ונבחר את קו האוטובוס שלנו במחשבה יתרה.

וזאת הסיבה שלא יצאתי להפגין. כי במקרה הזה, אני חולקת על אחד מסיסמאות הבחירות האופטימיות יותר של אובמה, "שינוי". שום דבר לא ישתנה.

(אגב, כולי תקווה שהמציאות תוכיח אחרת, ושאני אטעה - ובגדול. אבל בינתיים, זאת דעתי.)

קרקע פורייה לפורענות - תגובה ל"לא מתנצל" מאת ניסים סלמה

יאיר אושרוב, שנה ב', משלב עם משפטים



מה גרוע יותר מחור בגרב? שני חורים כאלה כמובן. ומה יותר גרוע ממדיניות לא שוויונית וגזענית? אלימות כזו. אך היא לא כל כך רעה למחנה הימין. לנוכח התנהגות פורעי "תג מחיר" החלטות מחנה הימין בהנהגת הממשלה הנוכחית נראות לפתע סבירות, מתונות, הגונות. הם נהנים להוקיע אותם, להתנער מהזרם הזה, והאמת בצדק. ביבי לא יזרוק אבנים על חיילים ואנסטסיה מיכאלי לבטח לא תרסס על מסגדים. ההנהגה הימנית פועלת באלימות אחרת, אלימות חקיקתית, אלימות מדינית גזענית לא פחות ונוראית לא פחות. היא זו המאפשרת את הפלטפורמה להתנהגות יותר קיצונית ואלימה. אין זה מקרה שההקצנה ימינה של הדרג המדיני משתקפת בהקצנה ימינה של חלק מציבור המתנחלים. הדברים שלובים זה בזה. במקום בו תהיה לגיטימציה לסגור מסגדים, תהא גם לגיטימציה לרסס ולשרוף אותם. שהרי גם עשבים שוטים צריכים קרקע פורייה לצמוח ממנה.


יום שישי, 23 בדצמבר 2011

לא מתנצל

ניסים סלמה, שנה ב', משלב היסטוריה של עם ישראל ויחב"ל:


בזמן אחרון, דווח על מעשים אלימים ו"חסרי תקדים" המבוצעים על ידי צעירים יהודים מיהודה ומהשומרון. מעשים אלו מכוונים נגד חיילי צה"ל, נגד משטרת ישראל, נגד אנשי "שלום עכשיו" ונגד אזרחים תמימים רק כי הם ערבים. המתפרעים מכונים בתקשורת "פעילי ימין" או "מתנחלים".

בזאת מאשימים מחנה שלם בישראל. מבקשים התנצלות וחשבון נפש מכל פעיל ימני ומכל מתנחל. למה? הם הרי מתנחלים, אזי כל המתנחלים כאלו. למה? הם הרי דתיים, אזי כל הדתיים כאלו. למה? הם הרי ימניים, אזי כל הימניים כאלו. ואז כל הימניים/דתיים/מתנחלים אשמים וצריכים להתנצל, לגנות ולשאול "איפה, ריבון העולמים, טעינו?”


אז זהו חברים, שלא. לא אתנצל.


לא אתנצל בדיוק כמו שאף אחד לא ביקש אי פעם התנצלות, לא מעמוס עוז (או כל סופר שמאלני אחר) ולא משלי יחימוביץ, ולא מחבריי בתא אופק, ולא מהחברים ב"סולידריות" (אין לי חברים שם).

שבוע אחרי שבוע, אני לא מבקש מהם התנצלות על ההתפרעות, על האלימות ועל הטרור של האנרכיסטים, אזרחים ישראלים, כל יום שישי בבילעין ובנעילין שלוש שנים ברציפות.

שבוע אחרי שבוע, אני לא מבקש התנצלות על מעשי בגידה של ענת קם, אורי בלוך, מרדכי וואנונו, טלי פחימה או עזמי בשרה.

שבוע אחרי שבוע, אני לא מבקש התנצלות על תסיסת השטח על ידי פעילי "זכויות האדם" (הלא יהודי) בכל פינה ופינה בארץ ישראל.

שבוע אחרי שבוע, אני לא מבקש התנצלות כשקוראים לי פשיסט (בלי להבין מה זה אומר) וכשקוראים לאחותי "פולשת" רק כי היא החליטה לגור בחבל ארץ אשר הוליד את העם היהודי: יהודה.

שבוע אחרי שבוע, אני לא מבקש התנצלות כשקוראים לי "רוצח ילדים" כי שירתי בקבע ובגאווה ביחידה לוחמת של צה"ל.


כל אלו, שמהם אני לא מבקש התנצלות, אומרים: “זה לא אנחנו, אלו קיצונים שלא קשורים אלינו" ועלינו גם להגיד "זה לא אנחנו, אלו קיצונים שלא קשורים אלינו". אלו מאה או מאתיים מתוך 300000 מתנחלים, אלו מאה או מאתיים מתוך מיליון דתיים-לאומיים (למרות שלאומיים הם כבר לא) ואלו מאה או מאתיים מתוך 1,767,220 אזרחים אשר בחרו בימין ובמפלגות הדתיות להוביל את המדינה להצלחה ולשגשוג.


ולמרות זאת אני מגנה אותם. אני הקטן וגם הרב רונסקי מאיתמר, הרב דרוקמן, מועצת יש"ע, הראש הממשלה הימני ועוד ועוד. ואז אני שואל את עצמי: איפה הגינויים מהצד שמאל על הקיצונים שמשמאלם? כי זה לא נשמע.

ואני גם שואל את עצמי: איפה טעינו? ולא רק אני הקטן שואל, אלא גם כל אלו שכבר ציינתי. ואז אני עוד שואל את עצמי אם הם שואלים גם את עצמם איפה הם טעו? כי זה לא נשמע .


אבל לא. גם אני לא אתנצל על תג מחיר- לא אתנצל על מה שמתועב וגזעני. על מה שפוגע כל כך קשה במפעל התיישבות היהודים בארץ ישראל. על מה שנותן כלים וטענות לשונאי ועוכרי ישראל אצלנו ומסביב לעולם. על המעשים של אלו שיהיה להם חלק גדול באשמה אם יבוא היום המר של הגירוש. על כל זה לא אתנצל.

יום רביעי, 14 בדצמבר 2011

דיון פוליטי ואקדמיה

ליאל מגן, שנה ב', משלב עם מזרח תיכון:

ביום שלישי האחרון, ה-6 בדצמבר, צוין יום בסימן דיאלוג בקמפוס הר הצופים. ביום זה, אשר זכה לשם "מתערבבים בקמפוס", הוקמו דוכנים של ארגונים הפועלים לקירוב שני העמים,היהודי והפלסטיני, בפורום. כמו כן, סטודנטים נרשמו לפעילויות של ארגונים אלו ואף נערכו שני אירועים מרכזיים ביניהם מעגל של דיאלוג יהודי ערבי ושיחה עם פעילים מארגון "פורום המשפחות השכולות". עצם הרעיון של בניית יום זה התחיל כיוזמת המשך לפרוייקט של מעגל דו קיום נשי בשם "מתערבבות" אשר פעל באוניברסיטה במהלך השנה שעברה. במעגל זה נפגשו קבוצה של סטודנטיות מעורבת אחת לשבועיים ועברה תהליך של דיאלוג משותף. במבט כללי, נראה שכל הפעילות אשר אורגנה ליום זה ניסתה להימנע מנושאים "פוליטים" ושאפה ליצור שיח אנושי בין אנשים השייכים לקבוצות שונות אך חיים זה לצד זה או בשפתה של אחת המארגנות: "להיפגש, להכיר אחד את השני ולדבר".

למרות שבאוניברסיטה העברית ישנה אוכלוסיה מעורבת של סטודנטים יהודים וערבים, זוהי הפעם הראשונה שבה אורגן יום בנושא זה דרך אגודת הסטודנטים וללא כותרת פוליטית. בכדי להדגיש את ההימנעות מפוליטיקה, אף נעשה מאמץ מכוון למיון הארגונים השונים ולבחירת ארגונים אשר אינם מזוהים פוליטית באופן מובהק. ניתן לראות מכך שעצם הפוליטיזציה הפכה לדבר רגיש שיש להימנע ממנו בכדי להשאיר ימי נושא מסוימים על מי מנוחות. ניתן לראות מסקנה זו אף יותר כאשר עצם ההימנעות מפוליטיקה הצליחה למשוך קהלים אשר אינם מזוהים עם השמאל של המפה הפוליטית.

עניין זה מעלה שאלה בנוגע למהי פוליטיקה ובעצם מהם גבולות השיח הפוליטי. שכן, יש צורך בתשובה לשאלה זו לשם "הימנעות מנושאים פוליטיים". בנוגע לדו קיום, ישנה תשובה פוליטית ברורה. למרות הנסיון להימנע מפוליטיקה ולמצוא ארגונים "שאינם מזוהים פוליטית" ולמרות שתקשורת אמורה להיות מחוץ למפה הפוליטית, ארגוני הדו קיום בישראל מתויגים כארגוני שמאל. אף יותר מכך, למרות שארגונים אלו מנסים ליצור קשר חיובי בין אנשים משני צידי הסכסוך מעבר לשיח הפוליטי, פעילי ימין נוהגים באופן שוטף להציג את האנשים הלוקחים חלק בפעילויות של דו קיום כ"בוגדים" כ"גיס חמישי" ושאר ירקות. בדומה להם, גם בחברה הפלסטינית השתתפות בארגוני דו קיום זוכה רבות לתגובות שליליות כמו "נורמליזציה" של היחסים והתעלמות מעצם הסכסוך.

מכך ניתן להבין שבעצם הדעה הפוליטית הנעה בין ימין לשמאל בנוגע לנושאים הטכניים של הסכסוך אינה משנה. אנשים יכולים להשתתף במעגלי דו קיום ולהציג דעות ימניות כדוגמת "ארץ ישראל השלמה" אך עצם המפגש והשתתפות בדיאלוג מתייג את אותם אנשים כשמאל קיצוני, אם לא "בוגדים". מסקנה זו חשובה באקלים של סכסוך פוליטי. ניתן להבין ממנה כי אם עד כה ניתן היה לחשוב כי ההבדל בין ימין לשמאל נובע מתשובות לשאלות טכניות, ממנה ניתן לראות שההבדל בין ימין לשמאל מדיני בארץ אינו נובע, כמו שחשבנו, מתשובה לשאלות כמו שאלת השטחים, המקומות הקדושים או זכות השיבה. אלא, ההבדל בין ימין לשמאל נובע בעצם ההכרה בצד השני, בעצם הרצון להבין ולקבל את הנראטיב שלו, בשאיפה לשבת עימו למשא ומתן ובמהות של חיים במשותף. כתוצאה ממסקנה זו נבנית מפה פוליטית חדשה שבה ישנה לאומיות צרה ובדלנית מצד אחד וליברליות ופתיחות מן הצד השני.

מתוך כך, ניתן לומר כי עצם השיח על ערכים ליברלים אוניברסאליים עובר פוליטיזציה והופך להיות עמדה בתוך המפה הפוליטית. באקלים הפוליטי הנוכחי, חווקים לא דמוקרטיים נחשבים "לאומיים" ומנגד חינוך לערכים ליברלים ודמוקרטיים נחשב "שמאלני". כתוצאה מכך, עצם המחשבה הליברלית והביקורתית היא פוליטית. ובמצב הזה השמאל הופך להיות הדמוקראט והימין מצידו רוצה לשנות את חוקי המשטר. תופעה זאת, בדגש על הצעות חוק שונות ודיונים אקדמאיים ב"תורת המלך", מראים כי הגענו ליום בו ערכים דמוקרטיים בסיסיים נחשבים דעה פוליטית ואולי מחר עצם קבלת סטודנטים ערבים לאוניברסיטה, שיוויון מגדרי, או אפילו חופש התנועה יהפכו להיות מעשים פוליטיים גם כן.

לכן, אם האוניברסיטה רוצה להמשיך לחנך לפתיחות, פלורליזם ומחשבה ביקורתית (שהם הבסיס שעליו צומחת האקדמיה), היא אינה יכולה להימנע מעניינים פוליטיים. האפשרות היחידה שלה היא בעצם בשינוי הדיון או אפילו בהלאמת ערכים האוניברסאליים והדמוקרטיים. הדיון בתקשורת, במערכות החינוך, בפוליטיקה ובמיוחד באקדמיה אינו צריך לעסוק בגורמים הטכניים שעליהם ישנן חילוקי דעות. אלא, הדיונים הללו חייבים להדגיש ערכי על דמוקרטיים לאומיים (חוקה?) אשר אינם עומדים במחלוקת ומנגד גינוי מעשים אשר נמצאים מחוץ לגבולות הגזרה של הדיון הפוליטי.

לצד הדיון החדש, המוסדות השונים אינם צריכים להעלים עין מתופעות גזעניות ואנטי דמוקרטיות מתוך מחשבה כי הם דעה פוליטית שאפשר לדון בה. אלא עליהם להבין כי אלו עומדות בניגוד לערכי העל הלאומיים ועליהם להילחם בהם. על המוסדות השונים ובמיוחד האקדמיה להבין כי באקלים פוליטי בו דמוקרטיה היא דעה פוליטית, הם אינם צריכים לפחד מפוליטיקה. אלא עליהם "לקפוץ למים הקרים" ולחנך לדמוקרטיה ולערכים אוניברסאליים ולא להפוך הכל לדיון פוליטי.

יום חמישי, 1 בדצמבר 2011

מדע (?) המדינה

אייר לין, שנה א', משלב עם כלכלה:

נדמה לי שאפשר לצייר סקאלה של המדעים הנלמדים באקדמיה, כאשר בצד אחד עומדים המדעים המדויקים, או "מדעי הטבע", בקצה השני נמצאים "מדעי הרוח" ובאמצע "מדעי החברה". במה הם מובדלים? מדעי הטבע מתיימרים לתאר את העולם הממשי, או האובייקטיבי הנמצא מסביבנו ולהתוות בהם חוקים. למדעי הרוח מהצד השני אין התיימרות כזו, ולמעשה הם "עוסקים" בעולם הסובייקטיבי, ובעצם לא ממש עונים על ההגדרה של מדע. ומדעי החברה? מדעי החברה, כמו מדעי הטבע, מתיימרים לתאר את העולם הממשי, האובייקטיבי. בתיאוריה, אין מקום לפלורליזם או ריבוי דעות, היות והנחת הבסיס היא שכולנו חיים באותו עולם, ומצייתים לאותם "חוקים" אותם מדע זה מנסה לגלות. אלא שבניגוד למדעי הטבע, מדעי החברה מתקשים הרבה יותר במלאכה זו בעקבות שלל גורמים שונים כגון בקבוצות בקרה, מורכבות המוח האנושי וכל האינטראקציות שהוא יוצר וכו'.

אלא שיש גורם אחד שהייתי רוצה להתעכב עליו, כי הוא תלוי בנו, "מדעני המדינה" לעתיד. אני רוצה להביא רעיון אחד המובא במאמר של סמי סמוחה שכולנו קראנו (נכון?): נאמר שם כי הטיעונים המתנגדים להגדרת ישראל כדמוקרטיה אתנית, מכיוון שהגדרה כזו עלולה לתת גושפנקא, או לגיטימיות למשטר מסוג זה, המפלה בין אזרחיו, אינם רלוונטיים היות וישראל אכן עונה על הגדרות הבסיס לדמוקרטיה, ועל כן יש להגדירה ככזאת, ללא קשר לדעות נורמטיביות כאלה או אחרות.

ופה בדיוק שורש העניין. מדע המדינה הוא "מדע" שמאוד מועד להטיות על רקע אידאולוגי, או נורמטיבי. בדוגמא שנתתי, "מדעני מדינה" מרשים לעצמם לשחק עם ההגדרות הבסיסיות – השפה המשותפת של מדעני המדינה - מתוך יומרות נורמטיביות כאלו ואחרות. אלא שהתערבות מסוג זה לא משרתת את מטרותיהם, אלא למעשה הורסות את מדע המדינה, כאשר הן הופכות אותו ללא רלוונטי, ולא מדעי. מדע ללא שפה משותפת מוסכמת, לא יכול להתפתח לכדי יצירת כלים משמעותיים לניתוח המציאות, והופך להיות סתם דיון, או יותר נכון ויכוח ארוך טווח בסוגיות שונות, שאף אחד לא מייחס לו חשיבות בתור כלי שימושי.

אפשר לדמות את זה בראש לוויכוח בפיזיקה על אמות מידה כמו קילו, או מטר. אם אי אפשר להגיע להסכמה בנושאים בסיסיים כאלו, ולא נעשה בהם שימוש אחיד, בלתי אפשרי לפתח תיאוריות פיזיקליות שימושיות ולחזות את המציאות בתנאים משתנים.

יום חמישי, 24 בנובמבר 2011

דף חדש נפתח בלוב

יעל לרנר, שנה ב', משלבת עם מזרח תיכון:

לא מזמן קראתי באתר של הCNN על העיתונות הפורחת בלוב. הכתבה מתארת את המעבר שלוב עשתה מלפני המהפכה, בתקופה שבה היה אפשר לספור על יד אחת את מספר העיתונים, שמיותר לציין, היו בעלי צנזורה ופיקוח של השלטון. למצב עכשיו שבו יש יותר מ120 עיתונים עצמאיים ללא פיקוח או צנזור של הממשלה. העיתונים מכילים סיקור של אירועים חברתיים ופוליטיים, בעיות חברתיות וראיונות עם מנהיגים צבאיים של המהפכה. רוב העיתונים נכתבים ונערכים ע"י דוקטורים מהנדסים וסטודנטים.

הבעיה העיקרית שהעיתונים נתקלים בה היא הבעיה הכלכלית, שכידוע הוצאת והדפסת עיתון עולה הרבה כסף, ובגלל כמות ומגוון העיתונים הגדולים הרווחים מהמכירות לא גדולים. האוכלוסייה שהייתה רגילה למספר מצומצם של עיתונים נותרה מבולבלת ממגוון העיתונים, על אף צימאונה למידע ועדכונים. זאת הסיבה שרוב העיתונים ממומנים ע"י בעליהם, ולכן בבירה 80% מבעלי העיתונים הם מהנדסים, שאת רוב הונם עושים מתעשיית הנפט. בנוסף לכך ברחובות יש קופות לגיוס כספים להוצאת עיתונים ארגונים חברתיים תורמים כספים להוצאת חלק מהעיתונים. ככל הנראה רוב העיתונים לא יחזיקו הרבה זמן ויסגרו עקב הבעיות הכלכליות הכרוכות בהוצאתם.

הכתבה הזאת כל כך קסמה לי משום שאני מאמינה שמדינה משקפת את אזרחיה. כלומר גם אם המדינה כביכול תיקרא דמוקרטית ויהיה לה פרלמנט וראש ממשלה נבחר היא לא תהיה דמוקרטית אם האוכלוסייה שבה לא תהיה מוכנה לדמוקרטיה ותהיה כנועה למנהיגים שנבחרים ע"י שחיתויות, זיוף קולות או הצבת מתמודדים מתחרים פיקטיביים. לא חסרות מדינות במזרח התיכון ובדרום אמריקה שהן כביכול דמוקרטיות אבל בפועל זאת רק מסכה. אני חושבת שעיתונות חופשית ופתוחה היא סימן מספיק גדול כדי להראות שהמדינה, ואזרחיה מוכנים לדמוקרטיה, לשלטון העם.

לפי דעתי זה מדהים מפני שאחרי הבלגן בכל העולם הערבי אף אחד, כולל האנשים שחיו במדינות בהם התחוללו המרידות לא ידע להגיד מה יהיה בעתיד. אני מרגישה שהעיתונות החופשית היא כמו קשת שלאחר המבול הגדול שבאה לבשר על תקופה חדשה ויפה יותר שתתחיל בלוב.


נכתב בהשראת: http://edition.cnn.com/2011/10/12/world/meast/libya-new-newspapers/index.html?hpt=wo_t3


יום חמישי, 17 בנובמבר 2011

ילדי התקופה - פוסט פתיחה

שלום לכולם,

הועד החוגי של מדע המדינה גאה להציג את הבלוג החוגי העונה לשם "ילדי התקופה".
הרעיון הוא שיהיה מקום בו נוכל להתבטא קצת יותר, להביע דעה מנומקת, להגיב אחד לשני, לספוג דעות אחרות וגם להוריד קצת מהעומס בפייסבוק.
המגרש פתוח לכל מי שירצה ולכל דעה ונושא, בתנאי שאלו אינם כוללים הוצאת לשון הרע והסתה לגזענות, לאלימות או לטרור.
בקשתנו ממי שמעוניין לפרסם פוסט או גם להגיב, לעשות זאת בשמו וביותר משורה או שתיים, אלא באמת לנמק ולהסביר את דעתכם (בכל זאת, זה לא פייסבוק).

כל המעוניין לפרסם פוסט מוזמן לשלוח אותו לכתובת הבאה (נעלה כל פוסט העומד בתנאים שלמעלה):

תודה לצוות שיזם וקידם את הבלוג: יעל לרנר, שיר פרי, איילת כהן, מתן שטאובר וליאל מגן.

הפוסט הראשון של ליאל מגן ואיילת כהן על "ילדי התקופה". אתם מוזמנים להגיב...


ילדי התקופה – ויסלבה שימבורסקה

אֲנַחְנוּ יַלְדֵי הַתְּקוּפָה,
הַתְּקוּפָה הִיא פּוֹלִיטִית.

כָּל הַמַּעֲשִׂים הַיּוֹמְיוֹמִיִּים
אוֹ הַלֵּילִיִּים שֶׁלְּךָ, שֶׁלָּנוּ, שֶׁלָּכֶם
הֵם מַעֲשִׂים פּוֹלִיטִיִּים.

תִּרְצֶה אוֹ לֹא תִּרְצֶה,
לַגֶּנִים שֶׁלְּךָ עָבָר פּוֹלִיטִי,
לָעוֹר גָּוֶן פּוֹלִיטִי,
לָעֵינַיִם הֶבֵּט פּוֹלִיטִי.

כָּךְ אוֹ אַחֶרֶת
לְכָל דְּבָרֶיךָ הִדְהוּד,
לְכָל שְׁתִיקוֹתֶיךָ הִשְׁתַּמְּעוּת
פּוֹלִיטִיִּים.

אַף בְּלֶכְתְּךָ בִּסְבַךְ הַיַּעַר
אַתָּה צוֹעֵד צְעָדִים פּוֹלִיטִיִּים
עַל קַרְקַע פּוֹלִיטִית.

גַּם שִׁירִים לֹא פּוֹלִיטִיִּים הֵם פּוֹלִיטִיִּים,
וּבַמְּרוֹמִים מֵאִיר יָרֵחַ,
זֶה מִכְּבָר לֹא-יְרֵחִי.
לִהְיוֹת אוֹ לֹא לִהְיוֹת, זוֹ הַשְּׁאֵלָה.
אֵיזוֹ שְׁאֵלָה, חַבִּיבִּי. הָשֵׁב בַּהֲקַלָּה.
שְׁאֵלָה פּוֹלִיטִית.

אֵינְךָ חַיָּב לִהְיוֹת בֶּן-אֱנוֹשׁ
כְּדֵי לִהְיוֹת בַּעַל מַשְׁמָעוּת פּוֹלִיטִית.
דַּי בְּכָךְ שֶׁתִּהְיֶה נֵפְטְ גָּלְמִי,
מִסְפּוֹא מְרֻכָּז, חֹמֶר גֶּלֶם מְמֻחְזָר.

אוֹ אַף שֻׁלְחַן יְשִׁיבוֹת, שֶׁעַל צוּרָתוֹ
הִתְוַכְּחוּ חֳדָשִׁים אֲרֻכִּים:
מִסָּבִיב לְאֵיזֶה שֻׁלְחָן יֵשׁ לָשֵׂאת-וְלָתֵת
עַל-אוֹדוֹת חַיִּים וּמָוֶת, עָגֹל אוֹ מְרֻבָּע.

בֵּינְתַיִם אֲנָשִׁים נֶהֶרְגוּ,
חַיּוֹת גָּוְעוּ,
בָּתִּים עָלוּ בַּלֶּהָבוֹת
וְשָׂדוֹת צָמְחוּ פֶּרֶא
כְּמוֹ בִּתְקוּפוֹת קֶדֶם
פָּחוֹת פּוֹלִיטִיּוֹת.


איילת כהן, שנה ב', משלבת עם היסטוריה של עם ישראל:

במהלך השירות הצבאי, נגשתי לאחד המפקדים שלי וביקשתי ממנו בקשה הקשורה להתנדבות עם ילדי פליטים. המפקד שלי קבע שזו פעולה פוליטית ואסר עלי להשתתף בה. כשהמשכתי להציק לו – הוא לא ידע לנסח מדוע הפעילות הזו היא פוליטית אבל זו הייתה ההרגשה שלו.

למחרת בבוקר השיר הזה חיכה לו על השולחן עם פתק – הכל פוליטי!

ומשם התחלנו להתווכח – קודם כל מהי פוליטיקה? האם פוליטיקה קשורה רק למישור המדיני? אז למה אנחנו אומרים פוליטיקה פנימית? מהו הגבול של הפוליטיקה? האם הבחירה לטייל בבקעת הירדן היא בחירה פוליטית? ובחירה לא לשתות מי עדן מרמת הגולן, הופכת את המיים לפוליטיים? הבחירה ללמוד מדע המדינה, היא בעלת משמעות פוליטית? האם אין גבול שמעבר אליו ניתן לקבוע – די. זה כבר לא פוליטי? ובכלל, למה לי פוליטיקה עכשיו?

בשיעור הראשון של מדע המדינה – פרופ' דה שליט הציע לנו הגדרות לפוליטיקה. ההגדרה שאני מאמצת – היא פוליטיקה כעיצוב המשותף. לפי כך כל מערכת יחסים בחיינו היא פוליטית, בכל מערכת יחסים אנחנו מגדירים יחד גבולות ומנסחים טוב ורע הנכונים לנו. הבסיס למערכת יחסים זה השיחה – זו בעצם הפוליטיקה.
אבל, לפוליטיקה כיום בחברה שלנו יש עוד משמעות והיא ניהול ועיצוב המדיניות הציבורית – המשותף לכולנו. והפוליטיקה הזו היא היחסים בין אנשים שבחרנו לעצב את חיינו. בגיל 3 אנחנו מתחילים את המאבק לעצמאות מול ההורים (ואח"כ מול החברה)– אם בהתעקשות מה נלבש לגן, בפירסינג או בטיול הגדול אחרי הצבא. אז, כשאנו מעבירים את ההחלטה על חיינו לנציגים – אנחנו נתלונן ונתווכח. אבל, מעבר לחוסר האמון הבסיסי שלנו – יש עוד סיבות רבות שגורמות למילה פוליטיקה לעורר דחייה אצל רוב הציבור.

"כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים? זו מחלוקת קורח ועדתו." [מסכת אבות פרק ה' 20]

קורח התנגד להנהגת משה ואהרון של העם - משום שהוא רצה להנהיג, הוא התווכח למען אינטרסים אישיים וסופו הייתה שהאדמה בלעה אותו. הלל ושמאי התווכחו על עקרונות- אידאולוגיות ולכן מחלוקת זו תשאר איתנו ותקדם אותנו כדת או כחברה - תציע רעיונות ותשאל שאלות רלוונטיות לכלל. אלו ההבטחות והסכנות הטמונות בפוליטיקה – מצד אחד היכולת לקדם את עצמנו כחברה דרך שיחה פנימית ושיחה עם האחר, ומצד שני – חז"ל מציבים לנו תנאי על הויכוחים להיות מתוך דאגה לכלל.

בשיר, היא מציעה לנו את אותה השאלה – האם נתווכח על צורת השולחן או שנתווכח על חיים ומוות – על ערכים. כל עוד נזכור את ההבטחה הגלומה בפוליטיקה וננסה לממשה – נוכל להימנע מההיסטוריה של התקופות ה'קדם-פוליטיות'. נזכור למה זה נחוץ..


ליאל מגן, שנה ב', משלב עם מזרח תיכון:

לפי השיר, במבט ראשון, אין מנוס מפוליטיקה. כלומר, בחיים הכל הוא פוליטי. ניתן לראות זאת בכך שהמעשים היומיומיים הם פוליטיים, בכך שלגנים, לעיניים ולעור משמעות פוליטיים, ואף בכך שלשתיקות "השתמעות פוליטיים". כמובן, בנוסף לכך, גם הליכה פשוטה ביער היא פוליטית ואף דברים שאינם אנושיים, כוללים בתוכם משמעות פוליטית. מכאן, עולה השאלה לגבי מה נותן לדבר את משמעותו הפוליטית. כלומר, מהו עניין פוליטי? האם נוכל להגיד שהירח הוא פוליטי? או אולי שחול המדבר הוא פוליטי?

בכדי לענות על כך, אנסה לבודד את התואר פוליטי על ידי השאלה: מהו דבר יותר פוליטי? – למשל נפט או אוויר. אמנם ישנן דעות רבות לגבי מהו דבר פוליטי, אך אני יכול לשער שמירב התשובות יגידו שנפט הוא יותר פוליטי מאוויר (לא מזוהם). מכיוון ששני הדברים האלו הם טבעיים ורק האחד הוא יקר וקשה להשגה והשני הוא זול ונמצא בשפע, אוכל להגיד שהפוליטי קשור בדינמיקה אנושית סביבו. ואולי בעצם בדבר שיש לגביו חילוקי דעות. מכאן אפשר להסיק, שהמונח פוליטי קשור בקונפליקט. כלומר, עניין לא פתור. לאחר הגדרה זאת, המסקנה המתבקשת היא: שאם נרצה לחיות חיים של שלום, מטרתנו היא להפוך את הדברים לכמה שפחות פוליטיים. ובעצם, ברגע שדברים יהיו לא פוליטיים, לא יהיה מאבק עליהם (אני מאמין כי רבים יזכרו עכשיו באסוציאציה שבה אנשים כדי להימנע מוויכוח או כדי להשיג תמיכה אומרים: "זה לא פוליטי").

מסקנה זאת נשמעת טוב עד שמגיעים לבית האחרון. בבית זה המשוררת כותבת "בינתים, אנשים נהרגו, חיות גועו, בתים עלו בלהבות ושדות צמחו פרא כמו בתקופות קדם פוליטיות". כלומר, הקונפליקט היה קיים עוד לפני הפוליטיקה וזאת לאו דווקא יוצרת אותו. בית זה בעצם עומד בניגוד למסקנה שהפוליטי קשור רק בסכסוך. ומכאן, אפשר להסיק שפוליטיקה היא אולי בעצם הנסיון להתמודד עם דבר שהוא בקונפליקט. כלומר, הדינמיקה האנושית הקשורה בקונפליקט והנסיון לשנות אותו. כתוצאה מכך, אפשר גם להבין שאם הדברים לא יהיו פוליטיים, הם לאו דווקא יהיו בשלום אלא דווקא להיפך, לא יהיה בכלל נסיון להתמודד עימם.

לאחר מסקנה זאת, עולה לדעתי השאלה הגדולה של השיר. אם הכל הפך לפוליטי (כלומר, להתמודדות עם קונפליקט), איך עדין האסונות נמשכים כמו לפני הפוליטיקה? ויותר מכך, איך זה קורה שעם כל הפוליטיקה, זאת לא מגשימה את ייעודה, ובסופו של דבר אנחנו לא פותרים את הסכסוך ולא מונעים את האסונות?

אני מאמין כי שאלה זו היא קריטית בחיים שלנו היום. חיים שבהם במקום להעמיד בראש סדר העדיפויות את הנסיון להתמודד עם הסכסוך ולפתור אותו (בעצם למנוע אסונות אנושיים), הפוליטיקה הפכה לזירת התגוששות חדשה אשר לא יוצרת מציאות חדשה אלא רק מסבכת אותה, יוצרת זירות חדשות של כח ומשאירה את הדברים באותה צורה. כלומר, הפוליטיקה, במקום לשים במרכז את הפתרון לסכסוך ובכך לשים את הפשרה כמנוע המרכזי להשגתו, הפכה למקום בו הסכסוך עצמו וההנצחה שלו עומדים במרכז ומניעים ומעצבים אותה. אני מאמין כי יש צורך להזכיר לעצמנו (במיוחד בתור סטודנטים למדעי המדינה) את המטרה הסופית של הפוליטיקה שהיא הפתרון של האסונות האנושיים שהיו קיימים מאז ומעולם (עוד לפני הפוליטיקה שמסביב). ואולי מתוך מחשבה זו ומטרה משותפת זו נוכל סוף סוף ליצור עולם חדש. עולם זה אולי לא יהיה אידיאלי לחלוטין אבל אולי יהיו בו מעט פחות אסונות מאשר בימים "קדם פוליטיים".