"כשהייתי ילד קטן היה לי דוד אהוב, מביא מתנות. יום אחד רכש לי מצפן קטן ולימד אותי למצוא את כיוון הצפון. לכל מקום שהלכתי נשאתיו איתי, וראשית דבר ביררתי היכן הצפון. בכל מקום הראתה המחט היכן הצפון. בבית הספר, בגן המשחקים, בחדרי, בחנותו של אבא. בביקורו הבא חד לי דודי חידה, שאל אותי: ואם תעמוד ממש על הקוטב המגנטי הצפוני, להיכן תצביע המחט?
השאיר אותי חסר אונים, מוחק כל תשובה שעלתה בראשי, עד שהודיע לי, שם, בקוטב, המחט תשתגע. תצביע מעלה, מטה, הצידה, לכל מקום יפה המצפן להראות הצפון בכל מקום עלי אדמות חוץ מהצפון עצמו.
כך אמר דודי. ומה הנמשל? כמה קלה היתה הציונות כשכל כולה היתה כיסופים לציון. בכל מקומות הגלות, בפולין וברוסיה ובתימן ובמרוקו הראתה המחט היכן הכיוון, מה נדרש לעשות. אבל מרגע שבאנו לכאן,לציון, השתגעה המחט. כאן נכון שם נכון והכול סחרחר."
(אמיר גוטפרוינד, "העולם קצת אחר כך")
הקלחת הציבורית המתמשכת משווקת – ובמידה מסוימת של צדק – כמאבק על דמותה וצביונה של הדמוקרטיה הישראלית. זה "האיום האיראני" האמיתי של הישראלים – "עוד רגע נהפוך כאן לאיראן" – שעדין תופס למרות גילו המתקדם. אולם, משהו אחר רוחש מתחת לקרום הדק של הדיון הציבורי סביב הפגיעה בדמוקרטיה שעליו הוא בא לכסות. מתחת לפני השטח, הדיון המהותי שעולה רק במעט לסדר היום, נוגע לשאלות העומק של הזהות של החברה הישראלית ועתידה של ישראל כמדינה יהודית. בקנדציה הנוכחית שלו, הימין מנסה לקבוע מסמרות ביחס לשאלות אלו כאשר הוא מבקש לחזק, להעצים ולקבע את צביונה היהודי של מדינת ישראל באמצעות חקיקה פרלמנטרית וניסיון לבצע רפורמה במערכת המשפט. יש והוא עושה זאת בחוסר-טעם, יש והוא עושה זאת בטעם רע, ולעיתים אף יוצא שהוא דורס ברגל גסה עקרונות דמוקרטיים חשובים. אבל תהא הביקורת אשר תהא על פעילות הימין – חשוב לשים אל לב שהימין בא לענות על צורך מסוים, צורך הקשור בקיבוע צביונה היהודי של ישראל.
לא פשוט להמשיך לאחוז ברעיון מדינת הלאום במאה ה-21, בעידן של גושים, של INGO's ורשתות חברתיות, והימים ימי ראשית האימפריה הגלובלית (ולמי שעוד לא לקח את הקורס "היסטוריה עולמית" של הררי – רוצו לפחות לקרוא את הספר). בטח שזה לא קל לישראל, שעל כתפיה מוטלת גם התמודדות והכלה של קבוצות מיעוט בתוכה, וסכסוך מתמשך עם שכנותיה מחוץ. במידה ורעיון מדינת הלאום הוא עדיין בגדר קונצנזוס ומתוך הנחה שהשמאל-הציוני עדיין מעוניין בו – יש לשאול מהי האלטרנטיבה של השמאל לפעולות הימין – מה תכנית הפעולה ומהי האסטרטגיה שלו לשימור המפעל הציוני וכיצד בכוונתו לתת מענה לצרכים אלו? כיום, השמאל-הציוני אוחז בפתרון שתי המדינות ופינוי יו"ש כפתרון לבעיה הדמוגרפית שיבטיח רוב יהודי מוצק בישראל. אך יש עדיין זירות נוספות שהשמאל-הציוני מדיר את רגליו מהם ובכך מתייג בעיות אקוטיות הקשורות לרעיון הציוני כמאבקים אזוטריים של הימין "הפאשיסטי".
NGO's או ארגוני שמאל: חוק העמותות כמשל
אני לא מחדש כאן דבר, אבל בכל זאת יש להבהיר: הרבה מאוד ממה שאנו נוהגים לכנות "ארגוני זכויות אדם" הפועלים במימון מדינות אירופה, חותרים תחת ריבונותה של ישראל, בגלוי או במוסווה, קוראים לחרמות על ישראל, לוקחים חלק ב"שבוע אפרטהייד" בקמפוסים בחו"ל, "מסגירים" שמות של קציני צה"ל וקוראים להעמדתן לדין. רבים מהם קוראים בגלוי לחיסול המפעל הציוני. עד כאן העובדות [חסכתי מעצמי (ומכם) את עבודת ליקוט הנתונים – הם מצויים לכל דורש, באתרי חדשות, בלוגים, מכוני-מחקר, ובאתרים של ארגונים אלו עצמם]. אני מניח שבין הקוראים שיש שיסכימו עם פעולות אלו ויש שיגנו. אך בואו נבחן כיצד מגיבה הקשת הפוליטית לכך.
ובכן, הימין כידוע החליט לצאת כנגד התופעה ובתוך כך בזירה הפרלמנטרית לחוקק את "חוק העמותות", לפיו יש להגביל את התרומות שמקבלים עמותות פוליטיות בישראל מממשלות זרות. השמאל הקיצוני – ובכן, השמאל הקיצוני מייצג את התופעה בעצמו ועל-כן הוא יוצא למתקפת נגד במגרש הביתי שלו (בג"ץ). ומה לגבי השמאל-הציוני? השמאל-הציוני נקלע שלא בטובתו לתוך הוויכוח הזה. מצד אחד, הוא עשוי להזדהות עם מטרותיו של הימין (גם אם לא בפרקטיקה, כאמור), ומצד שני, המינוח המטעה של ארגונים אלו "כארגוני שמאל" כובל אותו אל מחוזות הקיצון של המפה הפוליטית והנה הוא יוצא נגד "ציד השמאלנים" שמארגן הימין.
כאן ראוי לעצור לפאוזת הבהרה חשובה: לשמאל יש סיבות טובות מאוד כביכול לצאת כנגד חוק העמותות. הרי שהחוק מתייחס למימון זר מגופים ממשלתיים ולא מתייחס לכסף היוצא מכיסם הפרטי של אוונגליסטים עשירים או יהודים-אמריקאיים-ציוניים-נלהבים. ללא ספק, חוק העמותות הינו א-סימטרי בכך שהוא פוגע יותר בארגוני שמאל שנהנים מתמיכתם של מדינות אירופה, בעוד שארגוני הימין ימשיכו לזכות לתמיכתם של גופים ואנשים פרטיים ללא הגבלה. יש להודות בכך ולהכיר במידה מסוימת של עוול שהחוק יוצר. אך אם נבקש (בכל לשון של בקשה) להיות עניינים לרגע, הרי שלא זוהי מטרת החוק. החוק מגביל מימון ממשלתי זר דייקא, לא בכדי, ובטח שלא בכדי לנטרל או "להשתיק" את השמאל הישראלי. מאוד תמוה בעיניי שאין עומדים כיום על משמעות ההבחנה הזו, שהיא כל-כך בסיסית ופשוטה (שכל תלמיד שנה א' במדעי-המדינה לומד אצל גידי...), והיא כזאת: במאה ה-21 (וגם קודם לכן) יחסים בין מדינות מתנהלים באפיקים דיפלומטיים בלבד. אם ממשלה מסוימת רוצה להעביר מסר לממשלה אחרת היא עושה זאת דרך הצינורות המקובלים. מה שעוד מקובל הוא, שמדינה לא מתערבת באופן חופשי בענייני הפנימיים של מדינה אחרת, בטח שלא בצורה מוסווית. ובמילים יותר פשוטות: מימון ארגונים פוליטיים (וארגונים שעליהם אנו מדברים הינם פוליטיים בצורה מובהקת ולא תשכנעו אותי אחרת) שפועלים בישראל באמצעות מדינות זרות פוגעות פגיעה אנושה בריבונות של מדינת ישראל.
אדמה מול ריבונות
את מי שהעניין הזה אמור להטריד יותר מכל זה דווקא את השמאל הלאומי. הקו המנחה שלו מאז ימי ההסתדרות הציונית – כאשר נושא קולו הראשי היה בן-גוריון – הוא הפרגמטיזם. מסיבה זו, היישוב היהודי קיבל את תכנית החלוקה, וזה הקו שהנחה אותו בנקודות הכרעה רבות בהיסטוריה הקרובה של ישראל. קול זה חזר ועלה בימי גוש אמונים ונשאר איתנו עד היום, בקוראו לוותר על חזונות משיחיים וגאולת קרקע מתוך פכחון והיישרת מבט אל המציאות, מתוך חשיבה וראייה ריאלית. במילים אחרות: בוויכוח שבין קרקע לריבונות – השמאל תמיד הכריע לטובת הריבונות. כי ציונות, במשמעות העמוקה של המילה היא הרגע שבו היהודים החליטו ליטול את גורלם בידיהם, לקטוע את רצף המנטליות הפאסיבית של הגלות ולהיות לאנשים ריבוניים. החיבור לאדמה, השיבה לציון וכל השאר הגיעו אחר-כך.
מבחינה היסטורית, תרבותית ופוליטית השמאל כבר מזמן וויתר על ערכים של עבודת האדמה בנוסח גורדון או ברל. הוא וויתר על הטריטוריה בתואנה שהריבונות היא החשובה. אך כעת, לשמאל-הציוני כבר אין קרקע להיאחז בה וגם הריבונות כבר איננה חשובה בעיניו. שוב היהודים נתונים למורת רוחו של הפריץ או לגחמותיו של הקוזאק, אלא שמי שממלא את תפקידם כיום הם ממשלות אירופה ובצורה קצת יותר מתוחכמת.
שיח כושל
הבעיה היא שהשיח הציבורי בימים אלו איבד את היכולת להיות שיח ענייני. אנחנו עוסקים יותר מידי בטפל ולא בעיקר. כך, זה לא טיעון ענייני אם מחוק העמותות השמאל נפגע יותר מהימין. בהקשר הזה גם השנאה היוקדת כלפי החברה החרדית – כאילו היא מייצגת את המגזר היחיד שיש בו יחס מפלה לנשים, לא מכיר במדינת ישראל ולא לוקח חלק בחובות אזרחיות שונות – היא לא עניינית וצבועה. דוגמה אחרת מכתלי בצפרנו היא ההצטדקות והצביעות שעלתה על גדותיה עם קולות המוחים נגד הופעתו של הרב ישראל אריאל בפאנל שעסק בספר "תורת המלך". כאילו לא פורסם כמה שבועות קודם לכן ראיון ב"פי-האתון" עם מחבל ששוחרר בעסקת שליט ובסלון ביתו עוד מתנוססת תמונתו של סמיר קונטאר. כאילו באותו הערב עצמו ובאותה השעה, לא היה אמור להתקיים פאנל אחר (אלא שבוטל ברגע האחרון), שבו עמד לדבר נציג של פת"ח, שעד כמה שזכור לי יש לו רקורד של ארגון טרור, שהמסרים שמעבירה הרשות כיום דרך רשתות הטלוויזיה ותכניות הלימודים עוסקים בהסתה פרועה נגד ישראל. דרך אגב, גם תגובה לא עניינית לדברים אלו עשויה להיות, שהרי גם הימין בעצמו הורס במחי ידיו את החזון הציוני כאשר הוא לא מוכן לקבל פשרות בסוגיות מדיניות, דבר שבסוף עלול להמיט עלינו מדינה דו-לאומית אחת גדולה – אך כאמור זוהי תגובה לא עניינית כי אם דיון למסגרת אחרת.
[לא אכחד שכל הדוגמאות הנ"ל הן תוצר ניתוח ימין-פוליטי של המציאות. כמובן שבין ימין לשמאל, איש אינו חף מצביעות והתלהמות ודמגוגיה היא נחלת רבים, אלא שאדם קרוב אצל עצמו. זה המקום להגיב, להציף ולהתריע על כשלים אחרים בשיח הציבורי המצויות בכל קצוות הקשת הפוליטית].
מוטב שניזהר מלברוח אל מחוזות טיעוני "סתימת הפיות", "ההדרה", ה"גל העכור" וה"פאשיזם" ועוד ממיטב הסלוגנים שמטים כל הפעם את הדיון מהנושא הנידון. בימים אלו ולקראת הבחירות המתהוות, לאחר שנכשל השמאל בהנחלת רעיונותיו המדיניים, הוא מנסה מהלך שונה כדי לזכות שוב בשלטון. זהו הניסיון לגבש סביבו את "המחנה הדמוקרטי" – והרי מי מאיתנו לא רוצה להיות דמוקרטי? – תוך סימון כל מי שלא מקבל את הפרשנות הספציפית של השמאל למושג כ"לא-דמוקרטי". לטווח ארוך, המהלך הזה לא ישרת את השמאל ואף יהיה בבחינת ירייה עצמית ברגל, מכיוון שהוא יוצר ומעמיק את הדיכוטומיה המסוכנת לכולנו בין דמוקרטיה ליהדות, גם במקומות שאין חיכוכים בין השניים (וכמובן שיש כאלו). השאלה "הדמוקרטיה הישראלית – לאן?" הוא שאלה חשובה, אבל החטא הגדול הוא, שהוא נכרך ביחד עם שאלת צביונה היהודי של ישראל. בחרתי שלא להתייחס כאן לשאלת "דמוקרטיה ויהדות – היילכו שניהם יחדיו?", לא בגלל שלדידי אין בכך סתירה (ועל-כך אולי בפעם אחרת) אלא בגלל שעצם העמדתם זה מול זה משמש פעמים רבות לניצול ציני בידיהם של מתנגדי רעיון מדינת הלאום היהודי, לאמור: "גזרו את הילד החי לשנים" (מלכ' א', ג' כה).
חזון לישראל
השיח הציבורי המתלהם והשטחי שנקלענו אליו איננו מקרי. היא פרי התפרקות האתוס המשותף של החברה הישראלית. "באין חזון יפרע עם" אמר מחבר ספר משלי, ובאין חזון תפרע האמנה החברתית יטען אולי רוסו. לפי סיפור המצפן של גוטפרוינד (בציטוט שהבאתי בריש מילין), ירד קרנה של הציונות מכיוון שהיא כבר הגשימה את עצמה, קרי: הקמת מדינת ישראל. אך האידיאולוגים הגדולים של התנועה הציונית מעולם לא ראו בכינון המדינה היהודית את תחנתה הסופית של הציונות. לדידם הייתה זו רק ההתחלה, שכן לא פחות ממה שהעסיקה אותם הקמת המדינה הם התחבטו בשאלת התוכן של המדינה הזאת, אילו ערכים ימומשו בה ובאילו צורות חיים.
"נצטרך להחליט מה באנו לעשות כאן", כתב פעם עמוס עוז. נראה לי שהזמן הזה הגיע. שלב המימוש של הציונות הגיע באיחור אופנתי. הוויכוחים הציבוריים האחרונים, הינם וויכוחים פוליטיים רק למראית-עין, או לכל היותר מגלמים את ההיבט הפוליטי של שאלות עומק אחרות: שאלת הזהות של החברה הישראלית ושאלת החזון אותה היא מבקשת לממש. זהו בירור חשוב, אולי הכי חשוב שהתקיים כאן מזה זמן. אך כדאי לנהל אותו בצורה מכובדת, מתוך חשיבה ציבורית של אנשים שבוחנים את המכנה המשותף ביניהם. ומעל כל זה, יש לחשוף את מעטה השטחיות שהשיח הציבורי מייצר ולהיות מודעים למה שניצב כאן על המאזניים – עתידה של מדינת ישראל בכלל ועתידה כמדינה יהודית בפרט. בייחוד צריך לעמוד לבירור נוקב – השמאל הלאומי ותנועת העבודה – מי שבעברו המזהיר הוביל ודחף את התנועה הציונית, חלם, בנה, לחם ויצר; מן הראוי שיבדוק עד כמה חזון הוגיו עדיין מעניין אותו ומעסיק אותו. בתקווה שטרם נס לחם של אלו, נקראים כל הכוחות הפועלים להמשיך את החלום ולעמוד נוכח אתגרי הזמן והמקום של החברה הישראלית. עוד חזון למועד.