מאת: מתן שטאובר, שנה ב', משלב עם מדעי המחשב.
"נאמר כי האדם הוא חיה רציונלית. כל חיי חיפשתי עדויות שיכולות לתמוך באמירה זאת" – ברטרנד ראסל.
ההנחה המודרנית אומרת שהאדם נוהג בדרך רציונלית. כלומר, נחדד:
1. זו הנחה שקיימת בעיקר במדעי ההתנהגות והחברה השונים (ומדע המדינה ביניהם) – היות ומדובר בבסיס לניתוח, בלעדיו הקרקע מתחת לכל ניתוח בר-סמכא נשמטת.
2. "התנהגות רציונלית" היא התנהגות שמקדמת את המטרות של אותו ברנש. המטרות האלה יכולות להיות רציונליות בפני עצמן (וזו הגדרה נפרדת, שבדר"כ נוגעת לריאליזם והימנעות מתפיסות על ישויות על-טבעיות ושות') – אך אינן חייבות. ופה קבור הכלב.
כלומר, ואם נעבור ברשותכם לכלכלה לכמה רגעים – אדם רציונלי (קרי האדם על שולחן הניתוח האקדמי שלנו) הוא אדם שיפעל למיקסום רווחיו, שכמובן יימדדו בכסף שייכנס לכיסו בסוף היום. מה שקורה בפועל, הוא שהמודלים המשוכללים לא מצליחים לחזות התנהגות אנושית, משום שזו תמיד מורכבת יותר מן המודל. חוסר-הלימה זה מוביל אנשים לתפיסה (פוסט-מודרנית?) כי ההתנהגות היא בעצם לא רציונלית. אפילו הפעולה הכי בסיסית בדמוקרטיה נשענת למעשה על טיעונים ש"אינם רציונליים". שהרי, "יש יותר סיכוי למות בדרך לקלפי מאשר שהפתק שנשים ישפיע על תוצאות הבחירות" (- ג. רהט). משמע, ההנחה על רציונליות היא בעיקר בשביל סעיף 1 למעלה – צורך מחקרי, ולא משהו שנשען על המציאות, וזו בעיה אחת.
אולם מה אם, עדיין תחת ההנחה של התנהלות רציונלית, מטרתו של אדם רציונלי אינה רציונלית לפי ההגדרה בסעיף 2? מה אם כל רצונו הוא קידום המתחרה שלו, מתוך תפיסת הוגנות מפותחת - המתחרה חווה טרגדיה אישית למשל, אז הוא 'מפרגן' לו? אותו אדם יסטה מהמודלים המקובלים וירושש את גוש 2 במסדרון חברה. אם כן זו בעיה נוספת – כל ניתוח של אדם רציונלי לוקח בחשבון, על-פי כלל, שיקולים ואינטרסים "רציונליים" (קרי, כלכליים) בלבד. בפוליטיקה זה בא לידי ביטוי למשל ברצונו של הפוליטיקאי להיבחר, או רצונו של הבוחר שתפיסותיו תבואנה לידי ביטוי בשלטון.
בעיה נוספת היא כימות. ניתוח של אינטרסים לא יהיה שלם אם נדבר באמצעות מילים בלבד. גם מדדים כגון "חשוב מאוד-חשוב קצת-אדיש-לא חשוב-לא חשוב בכלל" הם בעייתיים בעיני, שכן חסר האינטרוול (אם נחזור רגע לשיטות מחקר..). האם שני דברים שהם חשובים "קצת" עולים על משהו שהוא חשוב "מאוד"? לכן החשיבות של מספרים (שבתואר ראשון במדה"מ לא מתקרבים אליהם מסיבה תמוהה, אבל זה נושא לרשימה אחרת). מהמעט שהצלחתי להבין עד כה, מחקרים מסוג זה אינם רבים, ובוודאי נמצאים בעלייה בשנים האחרונות לעומת שנים עברו, אך עדיין לא ברור (לי) אם זו דיסציפלינה שולטת כיום.
נשים לב שברגע שיישמנו מספרים על רצונות מעורפלים, נפתח לנו צוהר לעולם שלם של ניתוח סטטיסטי, הסתברותי ואף "משחקי" (במובן של תורת המשחקים). היופי בצוהר הזה הוא שהרבה מהעבודה כבר קיימת, מתחומים אחרים (כלכלה בעיקר, אבל לא רק) שמנסים לנתח התנהגות של שחקנים שונים באינטראקציה ביניהם, ועוד ירקות. כל שנותר הוא להתאים את המוטיבציות של השחקנים השונים לדיסציפלינה הרלוונטית (נניח בוחרים במערכת בחירות).
וזה מחזיר אותנו לבעיה הראשונה, שמערערת, לדעתי, באופן מהותי את הרלוונטיות של כל תורת המשחקים למדעי החברה. בכדי ליישם שיטות של תורת המשחקים על מדע המדינה, יש צורך בכמה דברים:
א. להגדיר מודל שיהיה, בעגה, "מוגדר היטב" (קרי יתאר בצורה הדוקה את הנתונים, ולא יפספס אף מקרה קצה).
ב. בכדי להגדיר מודל שכזה – נצטרך לדעת:
a. מי הם השחקנים הרלוונטיים. האם יש שחקנים שאינם משפיעים על המשחק והם בגדר "innocent bystander"? (למרות שכבר בסיינפלד הוכח שאין דבר כזה – עוד דוגמה למקרה בו הסדרה הקדימה את זמנה)
b. מהו הרווח (payoff) שלהם? מה צורתו? מה המוטיבציה של השחקנים? לאן הם חותרים?
c. מה תגובתו של כל שחקן לכל פעולה של השחקן השני? מה תוצאת האינטראקציה ביניהם?
ג. לבחון האם ישנן אסטרטגיות רלוונטיות העשויות לקדם מי מהשחקנים אל עבר יעדו.
בקצרה, אדגיש את העניין שכל סעיף כאן מהווה עולם ומלואו בעולם הפוליטי הסבוך והמורכב. אם אחד השחקנים שלי הוא "בוחר בעל מודעות פוליטית בינונית, והשתייכות מפלגתית ימין-מרכז" – האם המשפחה שלו מהווה שחקן? האם מפלגת העבודה? האם מיכאל בן-ארי (שגם הוא אינו המועמד המועדף עליו)? מבחינת מוטיבציה - האם הבוחר מעוניין שהמפלגה X שקרובה לדעותיו תעלה לשלטון? או שהוא בסה"כ מעוניין בכך שקולו ישפיע? אפשר להמשיך אבל נראה לי שהנקודה מובנת.
הזדמן לי לאחרונה להיכנס למספר הרצאות שעסקו בחקר הרציונליות, ובין היתר, ביישומים בקביעת מדיניות חוץ. המרצה ניסה להראות שיש אפשרות להגיע למסקנות שהן קאונטר-אינטואיטיביות אם משתמשים ב"משחקים", לעומת המסקנות ה"רגילות", תחת תהליך בניית מדיניות הקיים כיום. אולם גם הוא לא יכל לברוח מהמסקנה המקיפה יותר, שמדובר בעולם שמורכבותו היא מעבר ליכולת כימות סבירה.
אז מה השורה התחתונה? דיברנו לאחרונה בסמינר שאני משתתף בו (56325, מומלץ!) על מגוון ממצאים שמעידים על מורכבות מפתיעה של השיקולים שנלקחים בחשבון בידי בוחרים – ולא רק המשכילים שבהם. משמע, נובע מהם שאולי בעיה 1# שצוינה לעיל – אינה בעיה כלל. אולי ההתנהגות היא כן רציונלית אבל עדיין לא בהתאם למודל. זה גוזר פיתרון מרכזי אחד, והוא עדכון הפרמטרים של אותה התנהגות שאנו מגדירים כרציונלית – מה שמוביל אותנו לבעיה 2#. כלומר, כדי למדל בצורה מוצלחת התנהגות פוליטית, "כל" שנצטרך הוא לתאר בצורה נאמנה את האינטרסים והרצונות של השחקנים. זו כמובן לא משימה פשוטה, אבל מבחינה מחקרית אפשר להשיג דבר כזה דרך שאלונים (שוב, עם תשובות מספריות).
אסכם ואומר שעם כל מה שכתבתי על הבעיות, אני חושב שיש פוטנציאל אדיר ביישום שיטות כאלה על מחקר במדע המדינה, ושלב ראשון יהיה לחשוב ולהרהר על כך (ולהעלות את המודעות לאפשרות!). האתגר יהיה, כפי שכתבתי בפסקה הקודמת, במידול הנכון של המשחק, שאם יהיה מדויק מספיק (לא מצומצם אך גם לא מתפרס מדיי), יכול להיות אפילו בעל כוח חיזוי לא קטן. הבעיה עם חיזוי בתנאים מורכבים, היא שאתה אף פעם לא יודע מתי ייפול עץ על הבוחר בדרכו אל הקלפי..
הטענה שהאדם הרציונלי ישאף בסופו של יום למקסום רווחיו האישיים בלבד, היא טענה ניאו-ליברלית. אם אנחנו מקבלים את היות האדם יצור מורכב, ואת יכולתנו לחזות את מהלכיו- לא שלמה, שומה עלינו לצאת מנקודת הנחה ששאיפותיו של האדם, גם הרציונלי, מורכבות.
השבמחקובכלל- אני לא בטוח שביכולותינו לומר על מטרה מסוימת כי היא רציונלית, אלא שתהליך קבלת ההחלטות הוא רציונלי (או לא), שכן רציונליות, קרי הגיוניות, מתייחס למבנה הלוגי ולא להנחה אחת יחידה.
גם אדם השם לעצמו מטרה "לא רציונלית" כמו לשלם מיסים, או להשתתף במשחק הפוליטי (בחירה שכמובן גוררת השקעת משאבים למטרה שאין בה רווח אישי-מיידי) יכול להגיע להחלטה זו באופו רציונלי (לאחר שהבין את המשמעות של חברה משגשגת בה האזרח לוקח חלק פעיל) או באופן סתמי-צייתני.
אולי הפרט לא רציונלי -- מצביע לפוליטיקאי / מוצר לפי גחמות כאלו ואחרות ולא לפי שיקול רציונלי "קר"... אבל הקבוצה בכללותה -- זה שמיליון איש הצביעו ל"ליכוד", את זה הם עשו באופן רציונלי? האם אפשר לטעון שזו החלופה הטובה ביותר עבור הרוב?
השבמחקממה שאני מכיר (וזה לא הרבה), רוב המודלים מתייחסים למספר מוגבל של שחקנים, ואין התייחסות לשיקולים של קבוצות. מובן שהסיבה העיקרית לכך היא מורכבות כמעט-אינסופית של שקלול השיקולים של כל החברים בקבוצה. מה שכן, זה לא אומר שזה לא רלוונטי או מעניין להסתכל על זה.
השבמחקספציפית, בדוגמה הזו יש נגיעה נורמטיבית (מה זה "החלופה הטובה ביותר"?). ויותר מכך, אני לא בטוח שהסתכלות על הקבוצה תניב תוצאות שונות מהסתכלות על כל פרט ופרט. כל אחד שבחר בליכוד, עשה זאת כי זו היתה החלופה הטובה ביותר עבורו. הדרך היחידה להגיד שזו לא החלופה הטובה ביותר עבור הרוב היא אם נסתכל על תוצאה קואליציונית (למשל, אם יש כאלה שרצו ליכוד, אבל לא רצו גם ישראל ביתנו) - ואז צריך לשקלל את ה"טוב" ששלטון ליכוד מביא לבוחר א' לעומת ה"רע" שישראל ביתנו בקואליציה מביאה לאותו בוחר. ושוב, אנחנו חוזרים לניתוח ברמת הפרט (ושוב - אולי רק כי זה נוח, אבל לדעתי זה גם נכון יותר).