הסוציאליזם כגורם מוביל בפירור החברה

מאת אייר לין, סטודנט שנה א', משלב עם כלכלה.

סוגיית שירותם של החרדים (והערבים) צבא עולה חדשות לבקרים לדיון במרחב הציבורי, ואף הוצגה עד לא מזמן כגורם המרכזי סביב ההחלטה ללכת לבחירות מוקדמות, ולאחר הקמת הקואליציה המורחבת עמדה בלב יעדיה לקדנציה הקרובה, לצד שינוי שיטת הממשל. אלא שהתסיסה ביחסי חילונים-דתיים נובעת לא רק מנשיאה לא שווה בנטל השירות הצבאי, אלא משורה רחבה של סוגיות כגון נשיאה לא שווה בנטל המיסים, תשלומי הקצבאות למשפחות ברוכות ילדים, מימון הישיבות החרדיות, הדרת נשים במרחב הציבורי וכו'. נראה שהחילוני הממוצע, גם אם מעולם לא פגש אף חרדי, נושא בקרבו מטען רגשות שלילי כלפי אוכלוסייה זו.

מה הוא הרקע להתפתחות זו? האם מדינת ישראל יכלה להתנהל בצורה מוצלחת יותר כדי ליצור סולידריות חברתית בין פלגי העם השונים, ובפרט בין חילונים לחרדים? התשובה היא שלא רק שמדינת ישראל מעולם לא מילאה תפקיד מאחד או מקרב בין הקהילות השונות, אלא שלמעשה היא מילאה תפקיד אקטיבי בהרחקתן, והחרפת הקיטוב בין המגזרים השונים.

כדי להבין את מקומה של המדינה בעיצוב התהליכים החברתיים, חשוב להבין את האופן בו היא תפסה את עצמה ביחס לחברה לאורך השנים, את התפקידים שהיא ייעדה לעצמה בשל כך ולבסוף את הצעדים שהיא נקטה בהתאם לתפיסה זו. מדינת ישראל בעשורים הראשונים להקמתה נשלטה בצורה דומיננטית על ידי גוש השמאל הסוציאליסטי ברשות מפא"י. לא אקדיש את מאמרי להוכחת הטענה כי מפא"י התאפיינה לפחות בעשורים הראשונים להקמתה באידאולוגיה סוציאליסטית מובהקת, כפי שניתן להתרשם משמה – "מפלגת פועלי ארץ ישראל", היות ויש ספרות נרחבת בנושא[1]

על פי התפיסה הסוציאליסטית הטהורה, המדינה והחברה הם היינו הך. המדינה שמייצגת את ריבונות העם, היא בעלת לגיטימיות מוחלטת, ובהיותה מייצגת החברה בכללותה, מוטל עליה להוציא לפועל את ערכיה של החברה. בהתאם לכך, על המדינה - כמו הורה המחנך את ילדיו - לתגמל ולהעניש את ילדיה הסוררים על מנת להחדיר בהם את הערכים הרצויים. לצורך כך היא לוקחת ממי שהיא מוצאת לנכון – "העשירים" בדרך כלל יותר מכולם, ומעבירה למי שהיא חושבת שמגיע לו. כך למשל סבסוד הדיור לחיילים משוחררים נועד לחנך אותנו שתרומה לחברה זה חשוב, הקלות בקבלה ללימודים לאתיופים נועדו ללמד אותנו שכולנו שווים ללא הבדלי צבע או גזע, וקצבאות ילדים מוגדלות נועדו לעודד אותנו לקיים את מצוות "פרו ורבו". מעצם הגדרת המדינה כמחנכת, מתייחסת המדינה אל קבוצות ופרטים בצורה שונה ומעניקה להם זכויות שונות לפי שיקול דעתה.

איך מחליטה המדינה מה ראוי ומה לא? ממי לקחת ולמי לתת? בהיעדר חוקה או כל מסמך מכונן אחר, המדינה קובעת את מערכת הערכים הלאומית דרך המנגנון הפוליטי.  אלא שבפועל, אין מערכת ערכים אחת משותפת לכל הקבוצות באוכלוסייה בשורה ארוכה של נושאים, וגם אין סיבה שתהיה. לחרדים, חילונים וערבים יש השקפות שונות לגביי ערכים כמו דת ומקומה בחיי היום-יום, חינוך, משפחה ועוד. לעיתים הדעות באותן קבוצות עצמן יכולות להיות מאוד מגוונות. הניסיון לקבע מערכת ערכים אחידה ולהכילה על כלל האוכלוסייה יצר מצב בו הקבוצות השונות נאבקות במסגרת המשחק הפוליטי על "ערכיה" של המדינה, ועל הטבות וטובות הנאה למגזרים אותם הן מייצגות.   עצם ההתייחסות השונה לכל קבוצה וקבוצה על פי תכתיבי המשחק הפוליטי יצרה פתח לעיוותים קשים במעמדן האזרחי של קבוצות מסוימות. לאורך השנים אפשרה גישה זו דרך המשחק הפוליטי, ובשילוב העובדה שהמפלגות החרדיות היוו לשון מאזניים בין גושים קואליציוניים, להשיג לחרדים טובות הנאה מפליגות כמו קצבאות למשפחות מרובות ילדים, פטור מגיוס וכו'. מעבר לחוסר הצדק שבדבר, נוצר מצב שיש כל מיני סוגים של מעמד אזרחי, בעלי זכויות וחובות אזרחיים שונים לחלוטין.

מה היה אפשר לעשות בצורה שונה? האם היינו יכולים לגשר על הפערים בין הקבוצות השונות באוכלוסייה בצורה טובה יותר לאורך השנים? הטענה שלי היא שהתנהלות בהתאם לתפיסה הליברלית של יחסי אדם ומדינה הייתה מביאה לצמצום ניכר בפערים בין הקבוצות השונות בחברה, ויוצרת את הסביבה המתאימה בשבילן לקיים בינן דיאלוג תרבותי.

הליברליזם, בניגוד לסוציאליזם, יוצא מנקודת הנחה שונה, על פיה אין באמת "חברה" בצורה שבה הסוציאליזם תופס אותה, כגוף בדיד בעל סולם ערכים אחיד. במקום זאת, יש מספר חברות או קבוצות של אנשים שעל אף השוני בינם, מזדהים ברמה הלאומית אחד עם השני יותר מאשר עם אנשים מלאומים אחרים, עד כדי כך שהחליטו להתאגד ביחד למטרות הגנה משותפת וחיים במרחב משותף. תפקידה של המדינה הוא להגן על ביטחונם הפיזי של אזרחיה מפני אנשים מחוץ למדינה (בעזרת הצבא), להגן עליהם אחד מפני השני (בעזרת המשטרה) וליצור את המסגרת המשפטית שתסדיר את יחסיהם במרחב הציבורי כך שיוכלו לפעול בחופשיות במסגרתם. המדינה בתפיסה הליברלית הרבה יותר סבלנית כלפי דעות שונות, ורואה בהן מקור לחוזק ולא חולשה. היא גם מאמינה ביכולתם ובזכותם של הפרטים לקבל החלטות עצמאיות תוך לקיחת אחריות על מעשיהם, ושאין מישהו שיודע בהכרח יותר טוב מהי צורת החיים העדיפה אליה יש לשאוף, היות ואנשים נוטים להיות מאוד שונים אחד מהשני, כך שאפשרי שלכל אחד מתאימה צורת חיים אחרת.

כך לדוגמא, על פי הגישה הליברלית אין שום דבר פסול בשאיפתו של לפחות חלק מהמגזר החרדי לעסוק יומם וליל בלימוד תורה, או בגידול משפחות מרובות ילדים. היא איננה מתייחסת אליהם בצורה פטרנליסטית, ושוקדת להכניס תוכני ליב"ה לחומר הלימודי שלהם מתוך יומרה לייצג את ההיגיון או הצדק. מי קבע שדווקא כסף חשוב בחיים, ולא עבודת תורה וקודש? באותה מידה שאין לאסור עליהם או על חלקם את לימוד התורה, כך גם אין לממן את ישיבותיהם ולתת להם קצבאות מיוחדות בשביל ילדיהם. זו זכותם המלאה לבחור את אורח חייהם, ולהתמודד עם תוצאות בחירותיהם בהתאם. מתן קצבאות לצורת התנהגות מסוימת כמוה כהטפה או כעידוד אקטיבי למחיה בדרך כזו.  

יש המצדיקים את כפיית הערכים המשותפים על ידי המדינה בכך שהדבר מחזק את הלכידות החברתית או הסולידריות הלאומית. אלא שעל פי התפיסה הליברלית כפייה אינה יכולה לייצר סולידריות אלא רק ניכור. היא גורסת שאנשים מטבעם הם יצורים חברותיים וכי בהינתן המסגרות החוקיות המסדירות את יחסיהם ייטו מעצמם לייצר מסגרות חברתיות ענפות. אף על פי שדוגמאות טהורות של מדינות ליברליות קשה למצוא בימינו (אנגליה של המאה ה-19 היא הדבר הכי קרוב שאפשר לחשוב עליו) דווקא בהקשר של הדיון בחברה החרדית, אפשר ללמוד רבות מהקהילות היהודיות בגולה על איך נראות קהילות יהודיות בריאות שהמדינה עוזבת אותן לנפשן לקיים את חייהן התרבותיים והחברתיים. קהילות אלו מתאפיינות בערבות הדדית מוצקה ומפעלי צדקה מרובים, והן מקיימות בכוחות עצמן מפעלי תרבות ולימוד תורה וכל זאת ללא התערבות או תמיכת המדינה. היהודים של ברוקלין לעיתים אינם עשירים במיוחד, אך הם אינם מהווים נטל על החברה האמריקאית, ובצורה שהם מגשימים את חייהם לפי ראות עינם. גם היישוב היהודי של לפני קום המדינה התאפיין במידה גבוהה של וולונטריות וקהילתיות, וזאת ללא כל ממשל מרכזי שיכפה זאת עליו.

---

[1] אני רק אתן הפניה לספר המצוין: "הקמת מפלגת פועלי ארץ ישראל וגיבוש דפוסי המנהיגות ביישוב היהודי בארץ ישראל" מאת מאיר אביזוהר, ובמיוחד לעניינו רלוונטי המאמר של יוסף גורני "על שורשיה הרעיוניים של מפא"י" בעמ' 166.

איני יכול לשכוח את השואה

מאת ליאל מגן, סטודנט שנה ב', משלב עם מזרח תיכון.

בתור נכד לניצולים, איני יכול לשכוח את השואה. איני יכול לשכוח כיצד היא חלק בלתי נפרד מקורות משפחתי. סבי נפטר לפני כמה שנים, אך איני יכול לשכוח את סיפוריו ממלחמת העולם ה-2. איני יכול לשכוח כיצד הוא ברח מעיר מולדתו, רומא, לכיוון דרום איטליה עד אשר פגש בצבא הבריטי והצטרף אליו כדי להלחם באלו אשר הבריחו אותו מביתו. ומנגד כיצד אחרים מבני משפחתו שנשארו מאחורה, נשלחו אל מחנות ההשמדה. איני יכול גם לשכוח את סיפורי סבתי, אשר נאלצה מכיוון שהייתה יהודיה להסתתר יחד עם אחיה ואחיותיה במנזרים השונים ברחבי רומא.

בתור יהודי, איני יכול לשכוח את השואה. איני יכול לשכוח כיצד הוא חלק בלתי נפרד מקורות עמי. איני יכול לשכוח כיצד 6 מליון יהודים איבדו את חייהם כתוצאה ממכונה משומנת אשר שילבה לאורך זמן גזענות, חוקים מפלים, בידוד בגטאות, מחנות כפייה, מחנות ריכוז ומחנות השמדה. איני יכול לשכוח כי זהו הביטוי המובהק והקיצוני ביותר לשנאה על בסיס אתני.

גם בתור ישראלי איני יכול לשכוח את השואה. איני יכול לשכוח את מרכזיותה בהקמת הבית הלאומי היהודי. איני יכול לשכוח את הפליטים הרבים אשר ראו בישראל כמקום היחיד למפלט. איני יכול לשכוח את הצורך במגננה, את הצורך במדינה וכיצד השואה מילאה תפקיד מכריע בהכרעת חבר הלאומים בנוגע לשאלה היהודית והצעת החלוקה ב1947.

אך יותר מכל, בתור אדם, איני יכול לשכוח את השואה. איני יכול לשכוח שלצד העם היהודי, עמים נוספים סבלו מהמכונה הנאצית. ולכן, אסור לי לשכוח את השיעור המרכזי של השואה: המעשים שנעשו במלחמת העולם ה-2 אינם מוסריים ואינם מתקבלים על הדעת לא רק כלפי העם היהודי אלא כלפי כל עם וכל אדם בעולם. בתור יהודים וישראלים וכצאצאי הקרבנות אנו לעיתים שוכחים כי הססמא "לא עוד" אינה מתייחסת רק לעם היהודי אלא לכלל העמים. אנו יושבים ושותקים כאשר תפקידנו, של מדינת ישראל ושל היהודים בכלל, הוא לעשות כמיטב יכולתנו לעצור כל זכר למעשים שנעשו במלחמת העולם ה-2, החל ממחנות ההשמדה ועד הביטוי הזעיר ביותר של גזענות ושל חוקים מפלים הדומים לשנים שקדמו לה. עלינו להיות הסממן המוסרי אשר מזכיר כי כל גזענות כלפי כל עם צריכה להפסק בלי כל קשר למניעיה ואת הדגל המוסרי הזה עלינו להניף מארה"ב ועד סין ומסוריה ועד החצר האחורית הקרובה ביותר לארצנו וביתנו ואף ל"טובי בנינו".

זהו התפקיד המרכזי של היותנו צאצאי הניצולים, של היותנו יהודים ושל היותנו ישראלים. תפקיד אשר דואג לחיים של כלל האנושות ולא רק זוכר את המוות של עמו שלו. בלעדיו ומבלי לזכור זאת, לא יהיה מנוס אמיתי מכך שהמעשים הנוראיים לא יתרחשו שוב. כל שנשאר הוא רק לחכות ולראות מי יהיה הקרבן הבא.

על חיינו בקוטב הצפוני

מאת יאיר יעקב, סטודנט שנה ב', משלב עם היסטוריה של עם ישראל

"כשהייתי ילד קטן היה לי דוד אהוב, מביא מתנות. יום אחד רכש לי מצפן קטן ולימד אותי למצוא את כיוון הצפון. לכל מקום שהלכתי נשאתיו איתי, וראשית דבר ביררתי היכן הצפון. בכל מקום הראתה המחט היכן הצפון. בבית הספר, בגן המשחקים, בחדרי, בחנותו של אבא. בביקורו הבא חד לי דודי חידה, שאל אותי: ואם תעמוד ממש על הקוטב המגנטי הצפוני, להיכן תצביע המחט?
השאיר אותי חסר אונים, מוחק כל תשובה שעלתה בראשי, עד שהודיע לי, שם, בקוטב, המחט תשתגע. תצביע מעלה, מטה, הצידה, לכל מקום יפה המצפן להראות הצפון בכל מקום עלי אדמות חוץ מהצפון עצמו.
כך אמר דודי. ומה הנמשל? כמה קלה היתה הציונות כשכל כולה היתה כיסופים לציון. בכל מקומות הגלות, בפולין וברוסיה ובתימן ובמרוקו הראתה המחט היכן הכיוון, מה נדרש לעשות. אבל מרגע שבאנו לכאן,לציון, השתגעה המחט. כאן נכון שם נכון והכול סחרחר."

(אמיר גוטפרוינד, "העולם קצת אחר כך")


הקלחת הציבורית המתמשכת משווקת – ובמידה מסוימת של צדק – כמאבק על דמותה וצביונה של הדמוקרטיה הישראלית. זה "האיום האיראני" האמיתי של הישראלים – "עוד רגע נהפוך כאן לאיראן" – שעדין תופס למרות גילו המתקדם. אולם, משהו אחר רוחש מתחת לקרום הדק של הדיון הציבורי סביב הפגיעה בדמוקרטיה שעליו הוא בא לכסות. מתחת לפני השטח, הדיון המהותי שעולה רק במעט לסדר היום, נוגע לשאלות העומק של הזהות של החברה הישראלית ועתידה של ישראל כמדינה יהודית. בקנדציה הנוכחית שלו, הימין מנסה לקבוע מסמרות ביחס לשאלות אלו כאשר הוא מבקש לחזק, להעצים ולקבע את צביונה היהודי של מדינת ישראל באמצעות חקיקה פרלמנטרית וניסיון לבצע רפורמה במערכת המשפט. יש והוא עושה זאת בחוסר-טעם, יש והוא עושה זאת בטעם רע, ולעיתים אף יוצא שהוא דורס ברגל גסה עקרונות דמוקרטיים חשובים. אבל תהא הביקורת אשר תהא על פעילות הימין – חשוב לשים אל לב שהימין בא לענות על צורך מסוים, צורך הקשור בקיבוע צביונה היהודי של ישראל.
לא פשוט להמשיך לאחוז ברעיון מדינת הלאום במאה ה-21, בעידן של גושים, של INGO's ורשתות חברתיות, והימים ימי ראשית האימפריה הגלובלית (ולמי שעוד לא לקח את הקורס "היסטוריה עולמית" של הררי – רוצו לפחות לקרוא את הספר). בטח שזה לא קל לישראל, שעל כתפיה מוטלת גם התמודדות והכלה של קבוצות מיעוט בתוכה, וסכסוך מתמשך עם שכנותיה מחוץ. במידה ורעיון מדינת הלאום הוא עדיין בגדר קונצנזוס ומתוך הנחה שהשמאל-הציוני עדיין מעוניין בו – יש לשאול מהי האלטרנטיבה של השמאל לפעולות הימין – מה תכנית הפעולה ומהי האסטרטגיה שלו לשימור המפעל הציוני וכיצד בכוונתו לתת מענה לצרכים אלו? כיום, השמאל-הציוני אוחז בפתרון שתי המדינות ופינוי יו"ש כפתרון לבעיה הדמוגרפית שיבטיח רוב יהודי מוצק בישראל. אך יש עדיין זירות נוספות שהשמאל-הציוני מדיר את רגליו מהם ובכך מתייג בעיות אקוטיות הקשורות לרעיון הציוני כמאבקים אזוטריים של הימין "הפאשיסטי".

NGO's או ארגוני שמאל: חוק העמותות כמשל
אני לא מחדש כאן דבר, אבל בכל זאת יש להבהיר: הרבה מאוד ממה שאנו נוהגים לכנות "ארגוני זכויות אדם" הפועלים במימון מדינות אירופה, חותרים תחת ריבונותה של ישראל, בגלוי או במוסווה, קוראים לחרמות על ישראל, לוקחים חלק ב"שבוע אפרטהייד" בקמפוסים בחו"ל, "מסגירים" שמות של קציני צה"ל וקוראים להעמדתן לדין. רבים מהם קוראים בגלוי לחיסול המפעל הציוני. עד כאן העובדות [חסכתי מעצמי (ומכם) את עבודת ליקוט הנתונים – הם מצויים לכל דורש, באתרי חדשות, בלוגים, מכוני-מחקר, ובאתרים של ארגונים אלו עצמם]. אני מניח שבין הקוראים שיש שיסכימו עם פעולות אלו ויש שיגנו. אך בואו נבחן כיצד מגיבה הקשת הפוליטית לכך.
ובכן, הימין כידוע החליט לצאת כנגד התופעה ובתוך כך בזירה הפרלמנטרית לחוקק את "חוק העמותות", לפיו יש להגביל את התרומות שמקבלים עמותות פוליטיות בישראל מממשלות זרות. השמאל הקיצוני – ובכן, השמאל הקיצוני מייצג את התופעה בעצמו ועל-כן הוא יוצא למתקפת נגד במגרש הביתי שלו (בג"ץ). ומה לגבי השמאל-הציוני? השמאל-הציוני נקלע שלא בטובתו לתוך הוויכוח הזה. מצד אחד, הוא עשוי להזדהות עם מטרותיו של הימין (גם אם לא בפרקטיקה, כאמור), ומצד שני, המינוח המטעה של ארגונים אלו "כארגוני שמאל" כובל אותו אל מחוזות הקיצון של המפה הפוליטית והנה הוא יוצא נגד "ציד השמאלנים" שמארגן הימין.
כאן ראוי לעצור לפאוזת הבהרה חשובה: לשמאל יש סיבות טובות מאוד כביכול לצאת כנגד חוק העמותות. הרי שהחוק מתייחס למימון זר מגופים ממשלתיים ולא מתייחס לכסף היוצא מכיסם הפרטי של אוונגליסטים עשירים או יהודים-אמריקאיים-ציוניים-נלהבים. ללא ספק, חוק העמותות הינו א-סימטרי בכך שהוא פוגע יותר בארגוני שמאל שנהנים מתמיכתם של מדינות אירופה, בעוד שארגוני הימין ימשיכו לזכות לתמיכתם של גופים ואנשים פרטיים ללא הגבלה. יש להודות בכך ולהכיר במידה מסוימת של עוול שהחוק יוצר. אך אם נבקש (בכל לשון של בקשה) להיות עניינים לרגע, הרי שלא זוהי מטרת החוק. החוק מגביל מימון ממשלתי זר דייקא, לא בכדי, ובטח שלא בכדי לנטרל או "להשתיק" את השמאל הישראלי. מאוד תמוה בעיניי שאין עומדים כיום על משמעות ההבחנה הזו, שהיא כל-כך בסיסית ופשוטה (שכל תלמיד שנה א' במדעי-המדינה לומד אצל גידי...), והיא כזאת: במאה ה-21 (וגם קודם לכן) יחסים בין מדינות מתנהלים באפיקים דיפלומטיים בלבד. אם ממשלה מסוימת רוצה להעביר מסר לממשלה אחרת היא עושה זאת דרך הצינורות המקובלים. מה שעוד מקובל הוא, שמדינה לא מתערבת באופן חופשי בענייני הפנימיים של מדינה אחרת, בטח שלא בצורה מוסווית. ובמילים יותר פשוטות: מימון ארגונים פוליטיים (וארגונים שעליהם אנו מדברים הינם פוליטיים בצורה מובהקת ולא תשכנעו אותי אחרת) שפועלים בישראל באמצעות מדינות זרות פוגעות פגיעה אנושה בריבונות של מדינת ישראל.

אדמה מול ריבונות
את מי שהעניין הזה אמור להטריד יותר מכל זה דווקא את השמאל הלאומי. הקו המנחה שלו מאז ימי ההסתדרות הציונית – כאשר נושא קולו הראשי היה בן-גוריון – הוא הפרגמטיזם. מסיבה זו, היישוב היהודי קיבל את תכנית החלוקה, וזה הקו שהנחה אותו בנקודות הכרעה רבות בהיסטוריה הקרובה של ישראל. קול זה חזר ועלה בימי גוש אמונים ונשאר איתנו עד היום, בקוראו לוותר על חזונות משיחיים וגאולת קרקע מתוך פכחון והיישרת מבט אל המציאות, מתוך חשיבה וראייה ריאלית. במילים אחרות: בוויכוח שבין קרקע לריבונות – השמאל תמיד הכריע לטובת הריבונות. כי ציונות, במשמעות העמוקה של המילה היא הרגע שבו היהודים החליטו ליטול את גורלם בידיהם, לקטוע את רצף המנטליות הפאסיבית של הגלות ולהיות לאנשים ריבוניים. החיבור לאדמה, השיבה לציון וכל השאר הגיעו אחר-כך.
מבחינה היסטורית, תרבותית ופוליטית השמאל כבר מזמן וויתר על ערכים של עבודת האדמה בנוסח גורדון או ברל. הוא וויתר על הטריטוריה בתואנה שהריבונות היא החשובה. אך כעת, לשמאל-הציוני כבר אין קרקע להיאחז בה וגם הריבונות כבר איננה חשובה בעיניו. שוב היהודים נתונים למורת רוחו של הפריץ או לגחמותיו של הקוזאק, אלא שמי שממלא את תפקידם כיום הם ממשלות אירופה ובצורה קצת יותר מתוחכמת.

שיח כושל
הבעיה היא שהשיח הציבורי בימים אלו איבד את היכולת להיות שיח ענייני. אנחנו עוסקים יותר מידי בטפל ולא בעיקר. כך, זה לא טיעון ענייני אם מחוק העמותות השמאל נפגע יותר מהימין. בהקשר הזה גם השנאה היוקדת כלפי החברה החרדית – כאילו היא מייצגת את המגזר היחיד שיש בו יחס מפלה לנשים, לא מכיר במדינת ישראל ולא לוקח חלק בחובות אזרחיות שונות – היא לא עניינית וצבועה. דוגמה אחרת מכתלי בצפרנו היא ההצטדקות והצביעות שעלתה על גדותיה עם קולות המוחים נגד הופעתו של הרב ישראל אריאל בפאנל שעסק בספר "תורת המלך". כאילו לא פורסם כמה שבועות קודם לכן ראיון ב"פי-האתון" עם מחבל ששוחרר בעסקת שליט ובסלון ביתו עוד מתנוססת תמונתו של סמיר קונטאר. כאילו באותו הערב עצמו ובאותה השעה, לא היה אמור להתקיים פאנל אחר (אלא שבוטל ברגע האחרון), שבו עמד לדבר נציג של פת"ח, שעד כמה שזכור לי יש לו רקורד של ארגון טרור, שהמסרים שמעבירה הרשות כיום דרך רשתות הטלוויזיה ותכניות הלימודים עוסקים בהסתה פרועה נגד ישראל. דרך אגב, גם תגובה לא עניינית לדברים אלו עשויה להיות, שהרי גם הימין בעצמו הורס במחי ידיו את החזון הציוני כאשר הוא לא מוכן לקבל פשרות בסוגיות מדיניות, דבר שבסוף עלול להמיט עלינו מדינה דו-לאומית אחת גדולה – אך כאמור זוהי תגובה לא עניינית כי אם דיון למסגרת אחרת.
[לא אכחד שכל הדוגמאות הנ"ל הן תוצר ניתוח ימין-פוליטי של המציאות. כמובן שבין ימין לשמאל, איש אינו חף מצביעות והתלהמות ודמגוגיה היא נחלת רבים, אלא שאדם קרוב אצל עצמו. זה המקום להגיב, להציף ולהתריע על כשלים אחרים בשיח הציבורי המצויות בכל קצוות הקשת הפוליטית].
מוטב שניזהר מלברוח אל מחוזות טיעוני "סתימת הפיות", "ההדרה", ה"גל העכור" וה"פאשיזם" ועוד ממיטב הסלוגנים שמטים כל הפעם את הדיון מהנושא הנידון. בימים אלו ולקראת הבחירות המתהוות, לאחר שנכשל השמאל בהנחלת רעיונותיו המדיניים, הוא מנסה מהלך שונה כדי לזכות שוב בשלטון. זהו הניסיון לגבש סביבו את "המחנה הדמוקרטי" – והרי מי מאיתנו לא רוצה להיות דמוקרטי? – תוך סימון כל מי שלא מקבל את הפרשנות הספציפית של השמאל למושג כ"לא-דמוקרטי". לטווח ארוך, המהלך הזה לא ישרת את השמאל ואף יהיה בבחינת ירייה עצמית ברגל, מכיוון שהוא יוצר ומעמיק את הדיכוטומיה המסוכנת לכולנו בין דמוקרטיה ליהדות, גם במקומות שאין חיכוכים בין השניים (וכמובן שיש כאלו). השאלה "הדמוקרטיה הישראלית – לאן?" הוא שאלה חשובה, אבל החטא הגדול הוא, שהוא נכרך ביחד עם שאלת צביונה היהודי של ישראל. בחרתי שלא להתייחס כאן לשאלת "דמוקרטיה ויהדות – היילכו שניהם יחדיו?", לא בגלל שלדידי אין בכך סתירה (ועל-כך אולי בפעם אחרת) אלא בגלל שעצם העמדתם זה מול זה משמש פעמים רבות לניצול ציני בידיהם של מתנגדי רעיון מדינת הלאום היהודי, לאמור: "גזרו את הילד החי לשנים" (מלכ' א', ג' כה).

חזון לישראל
השיח הציבורי המתלהם והשטחי שנקלענו אליו איננו מקרי. היא פרי התפרקות האתוס המשותף של החברה הישראלית. "באין חזון יפרע עם" אמר מחבר ספר משלי, ובאין חזון תפרע האמנה החברתית יטען אולי רוסו. לפי סיפור המצפן של גוטפרוינד (בציטוט שהבאתי בריש מילין), ירד קרנה של הציונות מכיוון שהיא כבר הגשימה את עצמה, קרי: הקמת מדינת ישראל. אך האידיאולוגים הגדולים של התנועה הציונית מעולם לא ראו בכינון המדינה היהודית את תחנתה הסופית של הציונות. לדידם הייתה זו רק ההתחלה, שכן לא פחות ממה שהעסיקה אותם הקמת המדינה הם התחבטו בשאלת התוכן של המדינה הזאת, אילו ערכים ימומשו בה ובאילו צורות חיים.
"נצטרך להחליט מה באנו לעשות כאן", כתב פעם עמוס עוז. נראה לי שהזמן הזה הגיע. שלב המימוש של הציונות הגיע באיחור אופנתי. הוויכוחים הציבוריים האחרונים, הינם וויכוחים פוליטיים רק למראית-עין, או לכל היותר מגלמים את ההיבט הפוליטי של שאלות עומק אחרות: שאלת הזהות של החברה הישראלית ושאלת החזון אותה היא מבקשת לממש. זהו בירור חשוב, אולי הכי חשוב שהתקיים כאן מזה זמן. אך כדאי לנהל אותו בצורה מכובדת, מתוך חשיבה ציבורית של אנשים שבוחנים את המכנה המשותף ביניהם. ומעל כל זה, יש לחשוף את מעטה השטחיות שהשיח הציבורי מייצר ולהיות מודעים למה שניצב כאן על המאזניים – עתידה של מדינת ישראל בכלל ועתידה כמדינה יהודית בפרט. בייחוד צריך לעמוד לבירור נוקב – השמאל הלאומי ותנועת העבודה – מי שבעברו המזהיר הוביל ודחף את התנועה הציונית, חלם, בנה, לחם ויצר; מן הראוי שיבדוק עד כמה חזון הוגיו עדיין מעניין אותו ומעסיק אותו. בתקווה שטרם נס לחם של אלו, נקראים כל הכוחות הפועלים להמשיך את החלום ולעמוד נוכח אתגרי הזמן והמקום של החברה הישראלית. עוד חזון למועד.

רציונליות, פוליטיקה, ומה שביניהם

מאת: מתן שטאובר, שנה ב', משלב עם מדעי המחשב.

"נאמר כי האדם הוא חיה רציונלית. כל חיי חיפשתי עדויות שיכולות לתמוך באמירה זאת" – ברטרנד ראסל.

ההנחה המודרנית אומרת שהאדם נוהג בדרך רציונלית. כלומר, נחדד:

1. זו הנחה שקיימת בעיקר במדעי ההתנהגות והחברה השונים (ומדע המדינה ביניהם) – היות ומדובר בבסיס לניתוח, בלעדיו הקרקע מתחת לכל ניתוח בר-סמכא נשמטת.

2. "התנהגות רציונלית" היא התנהגות שמקדמת את המטרות של אותו ברנש. המטרות האלה יכולות להיות רציונליות בפני עצמן (וזו הגדרה נפרדת, שבדר"כ נוגעת לריאליזם והימנעות מתפיסות על ישויות על-טבעיות ושות') – אך אינן חייבות. ופה קבור הכלב.

כלומר, ואם נעבור ברשותכם לכלכלה לכמה רגעים – אדם רציונלי (קרי האדם על שולחן הניתוח האקדמי שלנו) הוא אדם שיפעל למיקסום רווחיו, שכמובן יימדדו בכסף שייכנס לכיסו בסוף היום. מה שקורה בפועל, הוא שהמודלים המשוכללים לא מצליחים לחזות התנהגות אנושית, משום שזו תמיד מורכבת יותר מן המודל. חוסר-הלימה זה מוביל אנשים לתפיסה (פוסט-מודרנית?) כי ההתנהגות היא בעצם לא רציונלית. אפילו הפעולה הכי בסיסית בדמוקרטיה נשענת למעשה על טיעונים ש"אינם רציונליים". שהרי, "יש יותר סיכוי למות בדרך לקלפי מאשר שהפתק שנשים ישפיע על תוצאות הבחירות" (- ג. רהט). משמע, ההנחה על רציונליות היא בעיקר בשביל סעיף 1 למעלה – צורך מחקרי, ולא משהו שנשען על המציאות, וזו בעיה אחת.

אולם מה אם, עדיין תחת ההנחה של התנהלות רציונלית, מטרתו של אדם רציונלי אינה רציונלית לפי ההגדרה בסעיף 2? מה אם כל רצונו הוא קידום המתחרה שלו, מתוך תפיסת הוגנות מפותחת - המתחרה חווה טרגדיה אישית למשל, אז הוא 'מפרגן' לו? אותו אדם יסטה מהמודלים המקובלים וירושש את גוש 2 במסדרון חברה. אם כן זו בעיה נוספת – כל ניתוח של אדם רציונלי לוקח בחשבון, על-פי כלל, שיקולים ואינטרסים "רציונליים" (קרי, כלכליים) בלבד. בפוליטיקה זה בא לידי ביטוי למשל ברצונו של הפוליטיקאי להיבחר, או רצונו של הבוחר שתפיסותיו תבואנה לידי ביטוי בשלטון.

בעיה נוספת היא כימות. ניתוח של אינטרסים לא יהיה שלם אם נדבר באמצעות מילים בלבד. גם מדדים כגון "חשוב מאוד-חשוב קצת-אדיש-לא חשוב-לא חשוב בכלל" הם בעייתיים בעיני, שכן חסר האינטרוול (אם נחזור רגע לשיטות מחקר..). האם שני דברים שהם חשובים "קצת" עולים על משהו שהוא חשוב "מאוד"? לכן החשיבות של מספרים (שבתואר ראשון במדה"מ לא מתקרבים אליהם מסיבה תמוהה, אבל זה נושא לרשימה אחרת). מהמעט שהצלחתי להבין עד כה, מחקרים מסוג זה אינם רבים, ובוודאי נמצאים בעלייה בשנים האחרונות לעומת שנים עברו, אך עדיין לא ברור (לי) אם זו דיסציפלינה שולטת כיום.

נשים לב שברגע שיישמנו מספרים על רצונות מעורפלים, נפתח לנו צוהר לעולם שלם של ניתוח סטטיסטי, הסתברותי ואף "משחקי" (במובן של תורת המשחקים). היופי בצוהר הזה הוא שהרבה מהעבודה כבר קיימת, מתחומים אחרים (כלכלה בעיקר, אבל לא רק) שמנסים לנתח התנהגות של שחקנים שונים באינטראקציה ביניהם, ועוד ירקות. כל שנותר הוא להתאים את המוטיבציות של השחקנים השונים לדיסציפלינה הרלוונטית (נניח בוחרים במערכת בחירות).

וזה מחזיר אותנו לבעיה הראשונה, שמערערת, לדעתי, באופן מהותי את הרלוונטיות של כל תורת המשחקים למדעי החברה. בכדי ליישם שיטות של תורת המשחקים על מדע המדינה, יש צורך בכמה דברים:

א. להגדיר מודל שיהיה, בעגה, "מוגדר היטב" (קרי יתאר בצורה הדוקה את הנתונים, ולא יפספס אף מקרה קצה).

ב. בכדי להגדיר מודל שכזה – נצטרך לדעת:

a. מי הם השחקנים הרלוונטיים. האם יש שחקנים שאינם משפיעים על המשחק והם בגדר "innocent bystander"? (למרות שכבר בסיינפלד הוכח שאין דבר כזה – עוד דוגמה למקרה בו הסדרה הקדימה את זמנה)

b. מהו הרווח (payoff) שלהם? מה צורתו? מה המוטיבציה של השחקנים? לאן הם חותרים?

c. מה תגובתו של כל שחקן לכל פעולה של השחקן השני? מה תוצאת האינטראקציה ביניהם?

ג. לבחון האם ישנן אסטרטגיות רלוונטיות העשויות לקדם מי מהשחקנים אל עבר יעדו.

בקצרה, אדגיש את העניין שכל סעיף כאן מהווה עולם ומלואו בעולם הפוליטי הסבוך והמורכב. אם אחד השחקנים שלי הוא "בוחר בעל מודעות פוליטית בינונית, והשתייכות מפלגתית ימין-מרכז" – האם המשפחה שלו מהווה שחקן? האם מפלגת העבודה? האם מיכאל בן-ארי (שגם הוא אינו המועמד המועדף עליו)? מבחינת מוטיבציה - האם הבוחר מעוניין שהמפלגה X שקרובה לדעותיו תעלה לשלטון? או שהוא בסה"כ מעוניין בכך שקולו ישפיע? אפשר להמשיך אבל נראה לי שהנקודה מובנת.

הזדמן לי לאחרונה להיכנס למספר הרצאות שעסקו בחקר הרציונליות, ובין היתר, ביישומים בקביעת מדיניות חוץ. המרצה ניסה להראות שיש אפשרות להגיע למסקנות שהן קאונטר-אינטואיטיביות אם משתמשים ב"משחקים", לעומת המסקנות ה"רגילות", תחת תהליך בניית מדיניות הקיים כיום. אולם גם הוא לא יכל לברוח מהמסקנה המקיפה יותר, שמדובר בעולם שמורכבותו היא מעבר ליכולת כימות סבירה.

אז מה השורה התחתונה? דיברנו לאחרונה בסמינר שאני משתתף בו (56325, מומלץ!) על מגוון ממצאים שמעידים על מורכבות מפתיעה של השיקולים שנלקחים בחשבון בידי בוחרים – ולא רק המשכילים שבהם. משמע, נובע מהם שאולי בעיה 1# שצוינה לעיל – אינה בעיה כלל. אולי ההתנהגות היא כן רציונלית אבל עדיין לא בהתאם למודל. זה גוזר פיתרון מרכזי אחד, והוא עדכון הפרמטרים של אותה התנהגות שאנו מגדירים כרציונלית – מה שמוביל אותנו לבעיה 2#. כלומר, כדי למדל בצורה מוצלחת התנהגות פוליטית, "כל" שנצטרך הוא לתאר בצורה נאמנה את האינטרסים והרצונות של השחקנים. זו כמובן לא משימה פשוטה, אבל מבחינה מחקרית אפשר להשיג דבר כזה דרך שאלונים (שוב, עם תשובות מספריות).

אסכם ואומר שעם כל מה שכתבתי על הבעיות, אני חושב שיש פוטנציאל אדיר ביישום שיטות כאלה על מחקר במדע המדינה, ושלב ראשון יהיה לחשוב ולהרהר על כך (ולהעלות את המודעות לאפשרות!). האתגר יהיה, כפי שכתבתי בפסקה הקודמת, במידול הנכון של המשחק, שאם יהיה מדויק מספיק (לא מצומצם אך גם לא מתפרס מדיי), יכול להיות אפילו בעל כוח חיזוי לא קטן. הבעיה עם חיזוי בתנאים מורכבים, היא שאתה אף פעם לא יודע מתי ייפול עץ על הבוחר בדרכו אל הקלפי..

שנאת חינם

מאת: יעל לרנר, שנה ב' משלבת עם מזרח תיכון


אני לגמרי מסכימה עם דוד כהן על כך שאסור לאפשר להדרת נשים לקרות ולו בחברות הקטנות והסגורות ביותר במדינה. גם אני חושבת שהאפליה פוגעת בכולנו כחברה בסופו של דבר ולא רק בנשים. כשהתחיל המאבק גם אני הייתי מתעצבנת ומוצאת את עצמי אומרת הרבה דברים רבים נגד חרדים (שקשורים להרגלי האכילה שלהם, צורתם הפיזית, ריחם, והתפקיד שעשו בצבא). עם הזמן, כשהתופעה גדלה ונשארה באופן קבוע בסדר היום, כשכל יום ניתן כמעט לראות כתבות בנושא זה וכולם מדברים עליו התחלתי לחשוש. אני חושבת שאנחנו על סף חורבן בית שלישי, ואפילו אין לנו בית שיחרב. הבית הדמיוני הזה יחרב בגלל שנאת חינם, בדיוק כמו הבית השני.
אני חושבת שהתקשורת בוחשת בנושא זה על בסיס כמעט יומיומי ורחב גורמת לחלק מהקבוצות להקצין. אחרי המחאה עם הילדים המחופשים לילדים בשואה, אין ספק שמדובר בקבוצה שאוהבת לעשות פרובוקציות. ואם באופי הקבוצה עסקינן, ראוי להזכיר שהם מיעוט בקרב הציבור הדתי, רובם בכלל נטורי קרתא, קבוצה קיצונית שאפילו לא מכירה במדינת ישראל ומכחישה שואה. אני חושבת שבגלל שהנושא לא יורד מסדר היום והוא כל כך בוער, לסוגיית הדרת הנשים נוסף רגש חדש, והוא לא הרצון לצדק, לשוויון, אלא שנאה. שנאה שבסופו של דבר גורמת לפילוג . זה נראה כאילו במקום המאבק נגד הדרת הנשים זה הפך למאבק נגד החרדים, אנשים העלו תמונות לפייסבוק של בחורות יורקות על חרדים. פורסמו כל מני תגובות במאמרים, בלוגים ודפים בפייסבוק נגד חרדים. זה נראה כאילו הרבה שכחו מאיפה הכל התחיל (הרצון לשוויון) ונשארה רק השנאה כלפיהם.
אני חושבת שישראל יכולה להתגאות בעובדה שעד עכשיו לא הייתה בה מלחמת אחים, אבל אני לא יודעת כמה זמן נוכל להישאר עם הגאווה הזאת.
אני ממש לא חושבת שהצד החילוני הוא האשם בפילוג. המאבקים של החרדים בזמן פינוי ההתנחלויות נגד חיילי צה"ל, פעולות תג מחיר, תפיסת עולמם לגבי החילוניים, ודרך חייהם של לקבל מהמדינה בלי לתת לא תרמו ליחסי דתיים חילוניים בארץ. אבל אני חושבת שבתור צד בטנגו הקטלני הזה יש לנו את החובה לנסות לשים לו סוף. ששנאה לא תביא אהבה. ויש לי סוד לגלות לכם: לאהבה ושנאה יש אותו מחיר (חינם)!

למה צריך לעצור את ההדרה

מאת: דוד כהן, שנה א', משלב עם פילוסופיה

המאבק בהדרת נשים אינו רק מאבק של הנשים ועל מקומן בחברה, המאבק הוא על צביונה הדמוקרטי ופניה של החברה הישראלית. לא ניתן להניח להדרת הנשים להתקיים בקהילות סגורות (כפי שהוצע זה מכבר), שכן באם ניתן יד להדרת נשים "מרצון" ומתוך קונצנזוס בתחומי מגזרים שונים בתוכנו, אנו מסכימים הלכה למעשה שבמקום כלשהו במדינת ישראל גברים יקבעו את סדרי העולם לנשים: מה הן ילבשו, לאן וכיצד ילכו, היכן יעבדו ועד פיקוח ילודה. כל אלו שייכים למשטרים חשוכים, שלמדינת ישראל, כדמוקרטיה ליברלית, אסור לחבור אליהם. זאת ועוד, הדרת נשים על כל צורותיה, מהווה הפרה בוטה של עקרונות המדינה בכך שקיימת אפליה על רקע מין. לא ייתכן שבמדינה דמוקרטית, אדם, גבר או אישה יופלה על רקע היותו בעל דת מסוימת, מינו, נטיותיו המיניות או צבע עורו. גם לליברליזם רב תרבותי יש גבולות, שעוברים במקום בו נרמסות זכויות הפרט.

הטענה הנשמעת בשם הצניעות וכבוד האישה, שאם חלילה אעמוד באוטובוס לצד אישה או ילדה לא אשלוט בעצמי הינה, בפשטות, הזויה. התפיסה הזו מעמידה את האישה כאובייקט מיני מהלך, בכל מקום ובכל צורה, ומשפילה את האישה באשר היא, וודאי שכבודה ומעמדה החברתי נפגע מתוקף המידור בשם הצניעות, בעוד הגברים מוצגים כטורפים מיניים. אני סבור שעצם ההתעסקות הבלתי פוסקת בסוגיית הצניעות לא פותרת בעיות אלא יוצרת אותן תוך פגיעה בחירויות הפרט ובכבודם של האזרחים.

מחינוכי בבית דתי למדתי כי אלימות בשם הדת אינה ערך יהודי, כפיה אינה ערך יהודי, וכי אין מקום לבריונות בקרבנו. אינני זוכר שהיה לזה מקום בהיסטוריה שלנו, התנ"ך כמורשת היסטורית מלא בדוגמאות אין ספור למנהיגות, נביאות ודמויות מפתח בסיפור התנ"כי: דבורה הנביאה והמצביאה, מרים אחות משה, חולדה הנביאה, ארבעת האימהות, יעל הקינית, בת שבע אשת דוד, אסתר ועוד רבות ואדירות. בנוסף ההיסטוריה המדינית-פוליטית שלנו גדושה בנשים אשר הובילו את עמנו, בין אם זו ראש ממשלת ישראל גודלה מאיר שהייתה בין הנשים הראשונות בראשות מדינה מודרנית, ובין אם זו שלומציון, המלכה האחרונה לבית חשמונאי שהצליחה לפשר בימיה בין הפלגים השונים בעם ופעלה בתקופה סוערת פוליטית וצבאית בהצלחה.

מדינת ישראל התגאתה תמיד בכך שהינה חברה שיוונית, ולנשים וגברים מעמד זהה. נשים לחמו לצד גברים בהקמת המדינה ובהגנה עליה- בפלמ"ח ובארגונים נוספים. נשים היו שותפות באופן מלא בהקמת ובהשתתפות במוסדות היישוב ובמפעל הקיבוצי ומשחר היווסדות הרעיון הציוני נשים השתתפו באופן מלא בכל הפעילויות הציבוריות והפוליטיות בקונגרס הציוני, וקבלת זכות בחירה לאסיפת הנבחרים הראשונה של שמוסדות היישוב. כפי שציין לא מכבר שר המדע, הרב פרופ' הרשקוביץ, אם תמנע מנשים אפשרות לפעול במרחב הציבורי, הנשים אומנם יפסידו, אבל יותר מכל תפסיד החברה הישראלית.

למה אני לא הלכתי להפגין בבית שמש

גבריאלה רוזנשטיין, שנה א', משלבת עם היסטוריה של עם ישראל

גילוי נאות: אני גרה ברמת בית שמש א', עיר שמככבת בכל עיתון, תחנת רדיו ושידור טלויזיוני שמכבד את עצמו בימים אלה. אז נכון, התמונות של ילדה קטנה ורועדת צולמו בבית שמש, אבל מי שמכיר את העיר יודע שמה שמבדיל בין בית שמש לרמב"ש זה רחוב אחד - שעליו מוצב בי"ס אורות נריה.

תראו, אני סטודנטית שנה א', ופעילה בכמה מסגרות באוניברסיטה חוץ מהלימודים. מה שאומר - יש לי הרבה מטלות שאני צריכה לסיים. ההחלטה לא ללכת להפגנה נתמכה גם בערימת שיעורי הבית שנשארו לי להגיש.

אבל אם הייתי רוצה, הייתי ממציאה תירוץ. למה לא עשיתי את זה בכל זאת?

הקיץ האחרון הוכיח שבניגוד לאמונה הרווחת, אנחנו לא אדישים לחלוטין. לרוב המדינה אכפת מהכיוון שבה הממשלה הולכת, או אולי היא נסחפה אחרי ההמון. אני לא צינית לגבי הפופוליסטיות של המחאות של הקיץ האחרון - להיפך, הן מוצדקות לחלוטין. חוץ מזה, אנשים לא היו יוצאים לרחובות מלכתחילה אם לא היה צדק למחאה.

אבל אנחנו ארבע חודשים אחרי המחאה, ונשארנו עם ועדה ממשלתית. נכון, היתה הבלחה מרוממת של מחאת המתמחים, ומדי פעם אנחנו מוצאים את עצמינו עם שעה או שתיים חופשיות בגלל השביתות החוזרות-ונשנות של הסגל הזוטר, אבל זה לא בדיוק יוצר את גל השינוי שכל כך ייחלנו לו.

כגודל ההצלחות של מחאת האוהלים, כך גודל הכשלים שלה. אם לומר את זה בפשטות: חבר'ה, "פרה פרה". ממשלת ישראל לא ידועה במשך תשומת הלב שלה; אם נפיל לחיקה את כל בעיות החברה בישראל ונדרוש לתקנם במקום, יקרה... טוב, מה שקורה עכשיו. יריית וועדות ממשלתיות לכל כיוון, ונסיון לסתום את הפרצה עם קצת ניילון נצמד, מה שלא עובד - בלשון המעטה.

וחזרנו לבית שמש. אלי ישי מנסה להציל את עצמו על המרקע, ואני לא יודעת מה לעשות מרוב גאווה וכעס. כי ההתרגשות מלראות את הסצנות מבי"ס אורות נריה מזכירה לי באופן מדאיג את ההרגשה כשראיתי את דפני ליף משלהבת קהל של שלוש מאות אלף איש בתל אביב. עכשיו, כמו אז, העניין נראה למדינה הזאת כעניין של חשיבות לאומית.

אבל חכו, חברים. חכו לפעם הבאה שאיראן תצא עם אמירה מאיימת במיוחד, או הממשלה הערבית הבאה תיפול, או תגלית מרעישה על נושא אחר על הסדר הציבורי תצא לאור, ובית שמש תידחק לשוליים. כמו דפני ליף, גם נעמה מרגוליס תרד מעל דפי העיתון ומראשית מהדורות החדשות, ואנחנו בבית שמש ניזהר קצת יותר כשנצא לרחוב, ונבחר את קו האוטובוס שלנו במחשבה יתרה.

וזאת הסיבה שלא יצאתי להפגין. כי במקרה הזה, אני חולקת על אחד מסיסמאות הבחירות האופטימיות יותר של אובמה, "שינוי". שום דבר לא ישתנה.

(אגב, כולי תקווה שהמציאות תוכיח אחרת, ושאני אטעה - ובגדול. אבל בינתיים, זאת דעתי.)